אם אפשר ששבוע אחד שום דבר לא יתחרבש לי, אודה מאוד.

אפילו לא שבוע. יום. יומיים. משהו. 

תודה ושבוע טוב 

רציתי להתבכיין לישרא, אבל הייתה תקלה באתר. אמנם זה עבר לאחורי הראש בגלל זה, אבל עדיין צריך לשפוך איפשהו, אז היר ווי גו כמו שאומרים בלעז - 

נגמר לי הכוח. פיזית, נפשית, נגמר לי הכוח. אני כבר לא יכול להרים את המשקלים שאני מרים בחדר הכושר כמו שעשיתי עד לפני כמה שבועות, ואין לי מושג למה. אני יודע שאני יכול, פשוט נגמר לי הכוח.

הסבלנות שלי פוקעת מאוד מאוד מהר, ואני רוצה רק לסיים דברים. ואני רץ, וכשהמירוץ נגמר אני מתמוטט. וכשהיום נגמר אני מתמוטט לגמרי.

ובלילה, הזמן שאמור להחזיר לי כוחות, אני מתעורר תוך כדי כי המוח שלי לא נותן לי לנוח אפילו לשנייה. אפילו הרופאים אמרו את זה לפני כמה חודשים - הבעיה לא פיזיולוגית, אלא רגשית. ופה הבעיה. מה הטיפול בזה? מלטונין, כדי שאהיה מכור לעוד משהו כל החיים? או CBT לאינסומניה, עם סיכויי הצלחה נמוכים להחריד? 

או שמא אתחיל למדוט, אבל כמו בחמש השנים האחרונות, אנסה ולא יצליח לי כי במקום להתעסק בנשימות שלי אני לא יכול שלא לשים לב לכמה שאני עייף? התחלתי להתאמן כבר, וכשאכלתי בריא לא היה שינוי. לדעתי גם בתקופה הזו לא הצלחתי לישון, אם אני לא טועה. אז למנוע מעצמי גם את תאוות הגוף? להגיע למין מוקשה שהקיום שלה הוא שקר מוחלט מבחינתי? זה לא היה עד עכשיו ואני לא מאמין למה שלא נמצא מולי כרגע. כי למה לי?

אני חסר סבלנות. אני עצבני. חזרו לי החצ'קונים. אני מרגיש שאני תקוע בגיל ההתבגרות שנמנע ממני ולא נראה שאני מתקדם לאנשהו, למרות השינויים שאמורים להיות לי בקרוב. טרם החלטתי לגבי הלימודים עדיין ואני חייב. נראה לי שאעשה את זה כלאחר יד אבל עם קצת יותר שיקול דעת מהפעם הקודמת. ממש קצת. והשיקול הוא זה שזה משהו שאני אוהב, לא משהו שיכניס לי כסף, כי בורכתי במצב הזה. אין מה לעשות חוץ מלבכות לעצמי ולקבל את זה.

מתפוצץ לי הראש מרוב הדברים שלא נכנסים אליו. זה כמו פתח של אמבטיה שסתום מג'יפה שהצטברה במהלך שנים על הגוף ונקווים ליטרים של מים מעליו שרק מחכים להיכנס פנימה. זה מטפטף ממש קצת אבל זה שולי וישר יורד לביוב במקום להישאר ולהיספג כמו שצריך. אז בדיוק ככה. אני מתנוון.

אני מתנוון. 

מתי זה יהרוג אותי סופית?

לפעמים יש ימים שאתה רואה שכל הכוכבים מתאגדים נגדך ושהם רוצים שתסבול קצת. 

הלוואי והייתי סטואי והייתי מקבל את זה, אבל איזה יום מחורבן ומלא בנאחס זה. אני עוד שנייה בוכה מרוב שהמצב היום מצחיק.

אלה אפילו לא רחמים עצמיים. אני רק מתפלא מכמות הדברים החרא שיכולים לקרות לי באותו היום, זה לא קרה לי כל כך הרבה זמן בתדירות כזו גדולה עם כל כך הרבה דברים קטנים שפוגעים בי בתדירות של כל כמה דקות. מה אני עשיתי (או לא עשיתי) שדברים כאלה קורים היום?

איך ממשיכים הלאה? נעלבתי מזה ברמה האישית, אני לא זוכר סדרה של אירועי נאחס כאלה מימי. זה אבסורדי בצורה כל כך אבסורדית.

אני מרגיש כמו בפרק של מיסטר בין