עוד ערב שאני יוצא בו, עוד ערב שאני מרגיש בו לא קשור. זה לא עוזר שגם הייתה שם מישהי שהייתה בשכבה שהייתי בה בתיכון - שזה רק מזכיר לי: אני לא קשור. אני רק נדחף. אני אחלה מחמם כיסאות. פוסט טראומה? אנעארף. אני חי את זה כל יום.

אני יודע שזה לא המצב כי יש אנשים שכן רוצים בחברה שלי אבל כשאני וולונטרית הולך למקום כלשהו במטרה להנות והציפיות לא עולות אני מתאכזב. בעיקר מעצמי, למרות שזו לא אשמתי - למה שוב אף אחד לא מתעניין בי? למה שוב אף אחד לא מתחיל איתי שיחות? ואז אני שם לב שכולם כבר בחבורות שלהם. מצד שני אני עדיין אני שלא קשור לכלום, שאף אחד אף פעם לא רוצה לדבר איתו ושעדיין חי עמוק בראש שלו.

אולי אני יותר מזה.