יש לי מצב רוח של רצח בעיניים

אבל לפעמים אני רוצה לשבת בצד 

ולבכות את החיים 

ולבכות על התגלגלות הנסיבות

לפעמים אני מייחל לרגע בו משאית תפגע בי ותכניס אותי לתרדמת של חצי שנה

זה יתאים לי מאוד עכשיו

אבל אני כבר בתרדמת די עמוקה שאני רק רוצה להתעורר ממנה

נמאס לי מעצמי

נמאס לי מהסביבה שאני בה

נמאס לי שאני לא יכול לטוס לטייל איפה שאני רוצה

נמאס לי שדורשים ממני מיליון ואחד דברים

ונמאס לי שאני דורש כל כך הרבה מעצמי

אבל אין ברירה

נכנסתי לעשור הזה

וכמו שאומרים

"התיכון תהיה התקופה הכי טובה שלך" (לא)

"אם לא בתיכון אז הצבא" (לא רלוונטי)

"בכלל מדובר בשנות העשרים שלך" (עוד נראה, אני לא אופטימי)

"או אפילו בשנות השלושים" (אם עוד אהיה עד אז)

ואז אמות

מנטלית טרם סיימתי את גיל ההתבגרות בזמן שכולם כבר עוברים למרכז ומתחילים לעבוד בעבודות לא שוליות. אני לא מקנא? אני מקנא. אני מקנא בכל אדם שמצא את הייעוד שלו בחיים. אני מקנא בכל אדם שמתעורר כל בוקר לצד עוד חמישה שותפים, ושחווה הנאה כשעומד בתור לשירותים על הבוקר. מקנא באלה שיושבים, שותים כוס קפה עושים מדיטציה על הבוקר. מקנא באלה שלובשים חליפות שנראות עליהם טוב, הולכים לעבודה שכולם לובשים את אותן החליפות, וטוב להם. מקנא באלה שלא שעירים מדי, לא צעירים מדי ולא סוערים מדי.  מקנא באלה עם חוש טעם בבגדים. מקנא באלה שיש להם פאסון. מקנא באלה שיודעים לסחוב את עצמם במרחב הציבורי ולהשרות על אחרים אווירה בוגרת ומרגיעה.

מקנא באלה שלא חושבים יותר מדי ועושים דברים, ובקטע הטוב. 

בעיקר מקנא באלה. 

נמאס לי

)(שוב פותח את הצ'אט של ערן שלא יקרה איתו כלום אבל עדיין)