אני חושבת על הצעד הזה זמן מה, כשחושבת זאת הפרזהזה הבליח פה צץ שם, לא מספיק חשוב אף פעם
ואז אני חולמת חלומות והצעד הבא נהיה כל כך בוצי וברור בבת אחת
אם חלמתי שנישקתי מישהו שאינו, והשפתיים שלנו נגעו
ואחר כך קמתי ואינו, והשפתיים שלנו המשיכו קצת לגעת כל היום
אני לא יודעת, הסתתרו בי שאלות מקודם
כמו כל הדברים, את כותבת וזה מת
אני כבר כמעט בסוף הספר, ובטח כל הלילה הזה הוא סתם הריקנות הזאת שבאה אחרי שנגמר ספר טוב, ואז מה אם כבר קראתי ואותו ואז מה אם אקרא עוד שוב. יש בור כזה בסוף כל יום אחרי שנגמר ספר, בפער בין הנשימה של סיום אחד וזו של התחלת אחר. בור הולך ומתמלא בחשש הקטן והמוצק של לאן עכשיו? מה הפעם? מה שוב? לאן הפעם
ואני רפטטיבית למרחקים ארוכים אני אני קרוסלת סלעים, אני מרסקת שגרה לאבקה ודוחסת יפה לקפסולות מצוקה ואני לא יודעת מה לעשות מול אופציות. אני אמצא מה לקרוא אבל בנתיים, אני לא רוצה לסיים, רק שיתחיל מהתחלה.
אני עושה את זה כבר הרבה שנים
יש משהו מר שטעמתי אבל לא זיהיתי פעם, אולי עד הדף החדש
כמה קל זה להאמין לעצמי לרגע שזאת אני, זאת זאת אני, אני
אולי מחר אני אקום ובכלל הכל יהיה בסדר
ועכשיו אני אחפש שלוש שעות את התמונה היחידה שתרגיש נכונה לשים באמצע, כדי שלא תעבוד כלל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
