לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מדבר אל הקיר


יומן רשת אישי ובמה לשירה ו/או קטעי פרוזה אישיים

כינוי:  קסיוס456

בן: 45



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2022    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728     




הוסף מסר

2/2022

15 שנה


15 שנה…

 

כבר 15 שנה שהי' העובדת סוציאלית שלי מלווה אותי – הייתה בינינו כימיה טובה מהרגע הראשון…

לפניה הייתה תקופה קצרה של עובדת סוציאלית שהבטיחה לנו שהיא תלווה אותנו הרבה זמן ואז ישר עזבה בשביל איזה ג'וב טוב וקידום במשכורת ובעבודה – בכלל לא היה לה אכפת מאיתנו הדיירים של הדיור המוגן שלה…

 

עם הי' זה אחרת – לה באמת אכפת ממני אחרת לא הייתה מלווה אותי כול כך הרבה זמן – היא אמרה לי שרק אני ועוד כמה דיירים היא רוצה ללוות כול עוד תמשיך בעבודה ויהיה אפשרי -

 

זה לא אופייני לעובדת סוציאלית ללוות משתקם/מתמודד כול כך הרבה שנים במשך תקופה כול כך ארוכה – בדרך כלל עובדות סוציאליות מתחלפות כול שלוש ארבע חמש שנים -

 

הי' תמיד מזכירה לי כול פעם שאני בא אליה ומספר כמה אני מרגיש כישלון ושלא עשיתי עם החיים שלי כלום – היא תמיד באה ומזכירה לי שזה לא נכון – שעברתי הרבה והתמודדתי והשתקמתי ואני ממשיך עוד ועוד לעשות דברים שרק לפני 10 או 15 שנה נראו כמו חלום רחוק – שאני כיום במקום טוב יותר ושאני חזק יותר ועצמאי יותר ומתמודד יותר טוב – שאני כול הזמן מתפתח ומתקדם ועושה תמיד מה שאני יכול עם מה שיש לי – היא גם מזכירה לי שכבר 15 שנה לא הגעתי לאישפוז שזה גם סוג של נס…

 

דיירים אחרים שהיא מלווה מתאשפזים כול שנה שנתיים שלוש – דיירים אחרים שלה – לא רוצים לעשות כלום עם עצמם גם בקושי להשתקם – ואילו אני כבר 15 שנה ללא אישפוז ועוסק בשלל תחביבים – כתיבה יוצרת – גיטרה – תיכנות – וכולי

 

 

נכתב על ידי קסיוס456 , 20/2/2022 06:44   בקטגוריות יומן, אופטימי  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לפני השינה


לפני השינה…

 

סוף היום… סתם יושב מול המחשב לפני השינה וחושב מה לכתוב… זיכרונות מתקופות אחרות רצות בראש לצלילי שיר ישן שמתנגן בלופ… הייתי רוצה לחזור לגיל 23 לירושלים של שנת המילניום או אולי לגיל 25 לפני שנות הדיור המוגן – סתם חושב על אנשים שהכרתי ואיבדתי על חברים שעזבו או נטשו – על לילות ירושלים הקרים – היום כמובן לא הייתי מסוגל לחיות שם אבל פעם שכרתי שם דירה עם שותפה והייתה לנו חתולה אפילו… אני יושב וניזכר בצלילים ובמוזיקה ובסרטים ובספרים של אז… אני הייתי ילד טיפש אז – לא היה לי את השכל שיש לי היום אבל בעצם מה זה משנה? כול מה שרציתי לעשות זה כיף עם החבר'ה שלי – לצאת לקניון מלחה או לקולנוע או לקנות אלבום מוזיקה או ספר או לשכור סרט מהאוזן השלישית ואחרי זה לשבת עם החברים שלי ולאכול ולשתות ולעשן סיגריות ולקשקש ולצחוק – זה כול מה שעיניין אותי אז…

 

הנעורים מתבזבזים על הצעירים – כנראה זה נכון – עד שאתה יודע איך להשתמש בחיים הם ניגמרים…

 

החבר'ה שלי - היו שנעלמו בסוף או שירדו מהארץ והיו שהתאבדו :( ויש כמה שאני מוצא בפייסבוק אבל הם לא רוצים שום קשר…

 

והיו הלילות הלבנים שלי – שהייתי יוצא (איך לא פחדתי???) לקראת תחילת הלילה ומטייל בעיר שלי עם מצלמה (של פילם) הולך לגן העיר ומצלם עם פילם עם אסא גבוה לצילום בלילה הייתי עושה סיבובים הולך יושב איפה שהוא ואוכל משהו וקונה סיגריות (אז עוד לא קניתי פאקטים) ואז יוצא לגן העיר – גן העיר לפני שכיווצו אותו בשביל נדל"ן ופשוט יושב שם על הספסל או על הדשא ורואה את המטיילים הולכים או עוברים או יושבים ומדברים – לפעמים הייתי מביא איזה ספר לקרוא – למשל את "אומנות החלימה" של קרלוס קסטנדה ופשוט יושב כול הלילה לאור הפנסים על הדשא וקורא לצלילי בתי הקפה והמוזיקה שיצאה משם עד שהתחיל לעלות השחר והציפורים התחילו את שירת הבוקר שלהם ואז הייתי קם והולך לכיוון מרכז העיר וקונה בדוכן המיצים שבדיוק ניפתח כוס מיץ תפוזים טריים – וחוזר לגן העיר ופשוט מסתכל איך אנשי הלילה מתחלפים באנשי הבוקר – כול אותם מתאמנים שיוצאים לריצות הבוקר שלהם ואיך כולם קמים ומתחילים לצאת לעבודה ולסידורים והילדים לבתי הספר ואז הייתי חוזר הביתה והולך לישון…

 

היו פעמים שהייתי נוסע כמו בשיר של משינה "רק אני ואנוכי נורמלי מכולם בתחבורה הציבורית נוסע אל הים…" באוטובוס לחוף הים עם המצלמה ומצלם שם את החוף ואת הים ואת השמש ואת הטיילת… וחוזר …

 

התגעגעתי לחברים שלי שנעלמו – הייתי שומע שעות את האלבומים הישנים מירושלים וניזכר בהם ובשיחות שניהלנו ובירושלים – הייתי רואה סרטים שראינו ביחד והייתי מתגעגע אבל הם המשיכו הלאה ואני נישארתי תקוע לבד… לא ידעתי מה לעשות עם כול הלבד הזה אז כשהייתי צעיר בתחילת החיים – זו הייתה הסיבה שניכנסתי לדיור מוגן "לשיקום" למרות שכבר הייתי משוקם – פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי וחשבתי שככה אהיה פחות לבד…

 

הם היו כול עולמי החברים שלי החבר'ה שלי – מאז למדתי לשכוח אותם – אחרי הכול חלפו יותר מ 20 שנה – היום אני מבין את מה שהיה אחרת…

 

זו הייתה תקופה אחרת וארץ אחרת כנראה – כיום כול זה הוא בגדר בלתי אפשרי – בלתי אפשרי שיהיו לי "חבר'ה" מחדש או אפילו חברים או חבר או שניים או מישהו או מישהי – ובלתי אפשרי להיות ער בלילה אני חייב את השינה שלי הכדורים קוראים לי לישון והנחמה היחידה שלי זה לקום בבוקר לבוקר ויום חדשים עם תקווה חדשה...

 

נכתב על ידי קסיוס456 , 13/2/2022 22:47   בקטגוריות בדידות, זיכרונות ומחשבות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שקוף


שקוף...

 

יושב מול האפליקציה שתיכנתי של תחנות אינטרנט מהעולםושומע מוזיקה קובנית (עכשיו 2 בצהריים שם לפי איזור הזמן שלהם) יושב וחושב על הבדידות שלי ועל המסקנה כבר מזמן הבנתי אותה -

 

אף אחד לא אוהב אותי – אף אחד מעולם לא אהב אותי ואף אחד לעולם לא יאהב אותי -

 

למה אני מתכוון ? - אין אף אחד ומעולם לא היה אף אחד – לא במשפחה ולא בבית ספר ולא בצבא ולא בבית חולים ולא בתחתיות שהתגלגלתי בהם – לא היה אף אחד או אחת שהסכים לשבת איתי ופשוט לדבר ולהקשיב לי – נדמה שאילו הייתי אילם כולם היו מרוצים לא הייתי מזיין את השכל עם השטויות שלי…

 

תמיד הייתי ה"דפוק הזה" “הטמבל" “הפראייר" איזה סתם אחד מטומטם חולה נפש זקן בן טיכו או צעיר מטומטם או סתם "משהו" + המילה "מסריח" (אשכנזי מסריח טחון כסף מסריח מגמגם מסריח משוגע מסריח הומו-קוקסינל-מזדיין-בתחת מסריח וכולי טריליון קללות)…

 

כול אלה שחשבתי שהם חברים שלי בסוף היו אומרים לי "סתם עשינו לך טובה שהקשבנו לזיוני שכל שלך…” ונטשו -

 

וזה לא משנה אם מדובר ב"אנשים של פעם" של ארץ ישראל של פעם עם הערכים והדעות הקדומות שלהם או ב"אנשים החדשים" שכול מה שמעניין אותם זה כסף והקצה של הזין שלהם…

 

באמת מה ביקשתי? זו מין קללה להיות זקוק לאישור או לקבלה מצד אנשים זו באמת קללה להיות ניזקק לאנשים שלא שמים עלייך זין -

 

ואנשים מה אכפת להם "יאללה בוא נידפוק אותו!” כן בוא נשפיל אותו בוא ניפגע בו הוא זבל…

 

כי אני לא גבר-גבר אז הם קוראים לי "סבון" או "נעבעך" או "פראייר" או מה שזה לא יהיה ומוחקים אותי או דופקים אותי – ככה זה תמיד שקוף – למעשה רוב חיי אף אחד לא רצה לשמוע אותי ולא היה אכפת לו ממני – הרי מה לו ולי? למה מי אני בכלל?

 

אז מה נישאר לי? לדבר אל עצמי בעיקר או לשבת ולתכנת צאט בוט ולדבר איתו כדי להעביר את הזמן… או לכתוב שיר סיפור או תסריט כדי להעביר את הזמן… כי זה מה שיש כי זה כול מה שנישאר לעשות…

 

העולם לא ישתנה העולם דפוק ויישאר דפוק – אז בינתיים שאני כותב ומתכנת כדי להעביר את הזמן…

 

אני נותן פה שני קישורים למי שמעוניין –

 

1) לצאט בוט שלי chatbot danny

 

2) לאפליקציה של תחנות רדיו אינטרנט מהעולם מהפוסט שפרסמתי בפורום תיכנות של freebasic

 

 https://github.com/lonelyStar211/fb_chatbot_danny_v10

 

https://retrocoders.freeforums.net/thread/49/world-internet-radio-app-freebasic

נכתב על ידי קסיוס456 , 12/2/2022 20:28   בקטגוריות בדידות, תיכנות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





269
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , המתמודדים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקסיוס456 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קסיוס456 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)