דיור מוגן לניפגעי נפש – ההבדל בין אז להיום
היום שוחחתי עם העובד הסוציאלי שלי במשך קרוב לארבעים דקות. רציתי לדבר על
השינויים שעברו על העמותה המספקת שירותי דיור מוגן. לפני 20 שנה, כשהגעתי לדיור
מוגן, עברנו קבוצת הכנה שבה הובהרו לנו החובות והזכויות וניתנה תחושת בית עם ליווי
יומיומי
.
בשנים האחרונות השתנו הכללים. כיום מצפים מאיתנו לעבור תהליך שיקומי תוך כמה
שנים ולהיות מוכנים לעצמאות. אם אינך מצליח לתפקד לבד, אין זה עניינם של הגורמים
המטפלים. המטרה היא להשתקם ולעזוב את המסגרת ללא תלות באחרים. האווירה כיום היא
שזו אינה מסגרת קבועה לחיים אלא תחנת ביניים לשיקום בלבד. התחושה היא שהעמותה
מעוניינת בסיפורי הצלחה ושיקום, ולא בתמיכה ממושכת באנשי הקהילה. נאמר לי שעליי
להשתקם ולעזוב כדי לחיות באופן עצמאי, בלי שאף אחד יהיה אחראי להמשך דרכי. הדירה
בה אני גר כיום אינה הבית שלי; מטרתה לספק מקלט זמני עד שאוכל לעמוד בזכות עצמי
בדירה שכורה אחרת.
אני לא מבין מה אני עושה פה. ויתרתי על הדירה העצמאית שלי שגרתי בה חמש שנים
בשביל לבוא לפה. אם הציפיות הן שאשתקם ואעזוב אחרי שנתיים-שלוש, אז למה בכלל באתי?
נראה שאין תקציבים ואין תמיכה לשהות ממושכת בדיור מוגן. כל הזמן מייעדים את
המשאבים לעסקים רווחיים ולא לנפגעי נפש. מה שמעניין את העמותה זה רווח כספי ולא
תמיכת נפגעי הנפש.
לפני 20 שנה היו תקציבים ותקווה, אך כיום הקהילה לא רוצה לתמוך או לקבל את
השונה. הסתבר שאין לזה תקציבים, ואני ויתרתי על כל הרכוש שלי ועל חמש שנות עצמאות
כדי להגיע לפה. אומרים לי שבכל מקרה עוד שנה-שנתיים אהיה חייב לעזוב ולעשות הכל
מחדש, הפעם לבד לגמרי.
בקיצור, בסופו של דבר מה שיקרה זה שחולי נפש ישתקמו בכלא. חולים יתאשפזו בכלא,
יקבלו תרופות בכלא, ישתקמו בכלא ויגורו בכלא או בהוסטלים פסיכיאטריים בתוך הכלא.
לא יהיה אשפוז פסיכיאטרי בקהילה או בבתי חולים פסיכיאטריים. לא יהיו בתי חולים
פסיכיאטריים, לא יהיו מחלקות פסיכיאטריות, לא יהיה דיור מוגן, לא יהיו הוסטלים, לא
יהיה כלום. אתה תהיה חולה נפש, תגיע לכלא, ותהיה בתוך מחלקה פסיכיאטרית בתוך הכלא.
שם תחיה, שם תקבל טיפול ושם תעביר את החיים שלך. תבלע בתוך שירות בתי הסוהר. כי
אין כסף לשקם אותך, אין כסף לתת לך חיים, אין כסף. כל הכסף הולך על החרדים,
למתנחלים, לשחיתויות פוליטיות, לדילים קואליציוניים, למשרדי ממשלה מושחתים, לצבא,
לצרכים ביטחוניים ולמלחמה בלתי סופית שלא נגמרת. בקיצור, אין כסף לבריאות, חינוך,
רווחה. אין כסף לזה. בשביל חינוך, בריאות ורווחה איכותיים אין כסף. אז לא יהיה
חינוך, בריאות ורווחה איכותיים, יהיה פרטה. חרא של בריאות, חינוך ורווחה. ומי
שייפול בין הכיסאות ימצא את עצמו בכלא או ברחוב. חי ברחוב. זה מה שאנחנו צועדים
אליו, חברים וחברות. אנשים שקוראים את הפוסט הזה. זבל, אנחנו צועדים. כן. אם הייתי
רוצה לגור לבדי בדירה עצמאית, כבר הייתי גר שם. גרתי שם, הייתי ממשיך לגור שם.
בשביל מה חזרתי לפה? בשביל עובד סוציאלי מטומטם שיעמוד לי על הראש ויגיד לי שיש לי
שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, ואז יזרקו אותי החוצה? כי צריך לפנות מקום, כי אני לא
באתי פה לגור, כי אני כבר מוכן לחיים העצמאיים. עברתי שיקום. אני 30 שנה עובר
שיקום. עברתי שיקום, שיקום חוזר. להשתקם לקיבינימט. רוצים לשקם אותי? העיקר שאני
בא למשרדים של העמותה, למועדון החברתי, לצוות שמלווה אותי בדיור המוגן הזה. הם
כולם ילדים. כשנהייתי חולה בגיל 18, הם עדיין לא נולדו. אבל עכשיו, בגיל 47, מי
שמטפל בי זה ילדות בנות 19 או 21 שסיימו אולפנה או שירות לאומי או עובדים
סוציאליים. כשנכנסתי לדיור מוגן, הם היו ילדים. זה עוד קטע משפיל. הם הולכים
קדימה, כל הצוות הולך קדימה. צוות העובדים הסוציאליים, המדריכות השיקומיות,
הרופאים, הפסיכולוגים. כולם הולכים קדימה. הם עושים תואר ראשון, תואר שני,
פרקטיקום, התמחות מעשית, תואר שלישי, דוקטורט. הם עושים לעצמם שם ואני מבוגר מהם.
אני נפגע נפש. אני מבוגר מהם בלפחות 20 שנה. והם קובעים את הגורל שלי. הכול בגלל
שאני צריך לעבור תהליך שיקום. זה לא בשבילי. אני עובר שיקום כדי שלהם יהיה מקצוע
והכנסה. זה ירגיש אותם חשובים וירגישו שיש להם מהות וכוח. עלי, החולה נפש. לא יודע
מה. השיקום, כל המילים המכובסות האלה – שיקום תעסוקתי, שיקום חברתי, שיקום דיור
מוגן, הוסטל. זה הכל מכבסת מילים כדי להגיד שמישהו יש עליו כוח, שמישהו אחראי עליו
כי הוא חולה נפש. לבסוף, גם אם זה נותן תחושה של עזרה, בסוף גם את זה הם לוקחים.
מי שמשתקם והולך קדימה בכל הסיפור הזה, זה הם – העובדים הסוציאליים, המדריכים
השיקומיים, הפסיכולוגים. כל הפונקציונרים האלה, כל הפקידונים של קופת חולים ושל
העמותה לשיקום נפגעי נפש. הם אלה שמתקדמים לאנשהו. הם אלה שמשתקמים. מה שמשתקם זה
החשבון בנק שלהם והתואר האקדמי שלהם. הם צוברים ניסיון, תואר, ותק, זכויות. אנחנו
לא צוברים שום דבר. אנחנו בסוף חיים 20 שנה בדיור מוגן. 20 שנה חוץ מחמש שנים
שגרתי לבד. ואחרי זה פצצתי את הכל כדי לחזור בחזרה לדיור מוגן. אני לא הולך לשום
מקום. הם הולכים קדימה, אני הולך אחורה. שיקום לקיבינימט. 20 שנה עובר שיקום.
פתרון מתקדם לשום מקום. אתה לא מתקדם לשום מקום. אתה נהיה יותר זקן, יותר בודד,
יותר תלוי בהם. ובסוף הם אומרים לך שאתה עצמאי, שיהיה לך בהצלחה, ביי. אתה צריך
לעזוב את הדיור המוגן. אתה כבר עברת שיקום, אתה מוכן לחיים עצמאיים. כלומר, גם אם
תהיה ילד טוב ותעמוד במיליון אחוז בחוקים שלהם, בסוף הם זורקים אותך. לחיים
העריריים והבודדים שלך בחוץ. האם רק אני חושב שמשהו פה מסריח? משהו בעסקה הזו,
בסידור הזה? האם רק אני חושב שמשהו לא הוגן ומסריח בכל המצב הזה? אני שואל את
עצמי, אני שואל אתכם, זה נראה לכם הוגן? זה נראה לכם הוגן? אני כבר לא יודע. שאלה
פתוחה.