לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מדבר אל הקיר


יומן רשת אישי פרטי אנונימי וכן במה לשירים ופרוזה וכן קצת על עולם המחשבים התיכנות והאינטרנט

כינוי:  קסיוס456

בן: 47



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2024    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930




הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

דיור מוגן לניפגעי נפש - ההבדל בין אז להיום


דיור מוגן לניפגעי נפש – ההבדל בין אז להיום

 

היום שוחחתי עם העובד הסוציאלי שלי במשך קרוב לארבעים דקות. רציתי לדבר על השינויים שעברו על העמותה המספקת שירותי דיור מוגן. לפני 20 שנה, כשהגעתי לדיור מוגן, עברנו קבוצת הכנה שבה הובהרו לנו החובות והזכויות וניתנה תחושת בית עם ליווי יומיומי

.

בשנים האחרונות השתנו הכללים. כיום מצפים מאיתנו לעבור תהליך שיקומי תוך כמה שנים ולהיות מוכנים לעצמאות. אם אינך מצליח לתפקד לבד, אין זה עניינם של הגורמים המטפלים. המטרה היא להשתקם ולעזוב את המסגרת ללא תלות באחרים. האווירה כיום היא שזו אינה מסגרת קבועה לחיים אלא תחנת ביניים לשיקום בלבד. התחושה היא שהעמותה מעוניינת בסיפורי הצלחה ושיקום, ולא בתמיכה ממושכת באנשי הקהילה. נאמר לי שעליי להשתקם ולעזוב כדי לחיות באופן עצמאי, בלי שאף אחד יהיה אחראי להמשך דרכי. הדירה בה אני גר כיום אינה הבית שלי; מטרתה לספק מקלט זמני עד שאוכל לעמוד בזכות עצמי בדירה שכורה אחרת.

 

אני לא מבין מה אני עושה פה. ויתרתי על הדירה העצמאית שלי שגרתי בה חמש שנים בשביל לבוא לפה. אם הציפיות הן שאשתקם ואעזוב אחרי שנתיים-שלוש, אז למה בכלל באתי? נראה שאין תקציבים ואין תמיכה לשהות ממושכת בדיור מוגן. כל הזמן מייעדים את המשאבים לעסקים רווחיים ולא לנפגעי נפש. מה שמעניין את העמותה זה רווח כספי ולא תמיכת נפגעי הנפש.

 

לפני 20 שנה היו תקציבים ותקווה, אך כיום הקהילה לא רוצה לתמוך או לקבל את השונה. הסתבר שאין לזה תקציבים, ואני ויתרתי על כל הרכוש שלי ועל חמש שנות עצמאות כדי להגיע לפה. אומרים לי שבכל מקרה עוד שנה-שנתיים אהיה חייב לעזוב ולעשות הכל מחדש, הפעם לבד לגמרי.

 

בקיצור, בסופו של דבר מה שיקרה זה שחולי נפש ישתקמו בכלא. חולים יתאשפזו בכלא, יקבלו תרופות בכלא, ישתקמו בכלא ויגורו בכלא או בהוסטלים פסיכיאטריים בתוך הכלא. לא יהיה אשפוז פסיכיאטרי בקהילה או בבתי חולים פסיכיאטריים. לא יהיו בתי חולים פסיכיאטריים, לא יהיו מחלקות פסיכיאטריות, לא יהיה דיור מוגן, לא יהיו הוסטלים, לא יהיה כלום. אתה תהיה חולה נפש, תגיע לכלא, ותהיה בתוך מחלקה פסיכיאטרית בתוך הכלא. שם תחיה, שם תקבל טיפול ושם תעביר את החיים שלך. תבלע בתוך שירות בתי הסוהר. כי אין כסף לשקם אותך, אין כסף לתת לך חיים, אין כסף. כל הכסף הולך על החרדים, למתנחלים, לשחיתויות פוליטיות, לדילים קואליציוניים, למשרדי ממשלה מושחתים, לצבא, לצרכים ביטחוניים ולמלחמה בלתי סופית שלא נגמרת. בקיצור, אין כסף לבריאות, חינוך, רווחה. אין כסף לזה. בשביל חינוך, בריאות ורווחה איכותיים אין כסף. אז לא יהיה חינוך, בריאות ורווחה איכותיים, יהיה פרטה. חרא של בריאות, חינוך ורווחה. ומי שייפול בין הכיסאות ימצא את עצמו בכלא או ברחוב. חי ברחוב. זה מה שאנחנו צועדים אליו, חברים וחברות. אנשים שקוראים את הפוסט הזה. זבל, אנחנו צועדים. כן. אם הייתי רוצה לגור לבדי בדירה עצמאית, כבר הייתי גר שם. גרתי שם, הייתי ממשיך לגור שם. בשביל מה חזרתי לפה? בשביל עובד סוציאלי מטומטם שיעמוד לי על הראש ויגיד לי שיש לי שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, ואז יזרקו אותי החוצה? כי צריך לפנות מקום, כי אני לא באתי פה לגור, כי אני כבר מוכן לחיים העצמאיים. עברתי שיקום. אני 30 שנה עובר שיקום. עברתי שיקום, שיקום חוזר. להשתקם לקיבינימט. רוצים לשקם אותי? העיקר שאני בא למשרדים של העמותה, למועדון החברתי, לצוות שמלווה אותי בדיור המוגן הזה. הם כולם ילדים. כשנהייתי חולה בגיל 18, הם עדיין לא נולדו. אבל עכשיו, בגיל 47, מי שמטפל בי זה ילדות בנות 19 או 21 שסיימו אולפנה או שירות לאומי או עובדים סוציאליים. כשנכנסתי לדיור מוגן, הם היו ילדים. זה עוד קטע משפיל. הם הולכים קדימה, כל הצוות הולך קדימה. צוות העובדים הסוציאליים, המדריכות השיקומיות, הרופאים, הפסיכולוגים. כולם הולכים קדימה. הם עושים תואר ראשון, תואר שני, פרקטיקום, התמחות מעשית, תואר שלישי, דוקטורט. הם עושים לעצמם שם ואני מבוגר מהם. אני נפגע נפש. אני מבוגר מהם בלפחות 20 שנה. והם קובעים את הגורל שלי. הכול בגלל שאני צריך לעבור תהליך שיקום. זה לא בשבילי. אני עובר שיקום כדי שלהם יהיה מקצוע והכנסה. זה ירגיש אותם חשובים וירגישו שיש להם מהות וכוח. עלי, החולה נפש. לא יודע מה. השיקום, כל המילים המכובסות האלה – שיקום תעסוקתי, שיקום חברתי, שיקום דיור מוגן, הוסטל. זה הכל מכבסת מילים כדי להגיד שמישהו יש עליו כוח, שמישהו אחראי עליו כי הוא חולה נפש. לבסוף, גם אם זה נותן תחושה של עזרה, בסוף גם את זה הם לוקחים. מי שמשתקם והולך קדימה בכל הסיפור הזה, זה הם – העובדים הסוציאליים, המדריכים השיקומיים, הפסיכולוגים. כל הפונקציונרים האלה, כל הפקידונים של קופת חולים ושל העמותה לשיקום נפגעי נפש. הם אלה שמתקדמים לאנשהו. הם אלה שמשתקמים. מה שמשתקם זה החשבון בנק שלהם והתואר האקדמי שלהם. הם צוברים ניסיון, תואר, ותק, זכויות. אנחנו לא צוברים שום דבר. אנחנו בסוף חיים 20 שנה בדיור מוגן. 20 שנה חוץ מחמש שנים שגרתי לבד. ואחרי זה פצצתי את הכל כדי לחזור בחזרה לדיור מוגן. אני לא הולך לשום מקום. הם הולכים קדימה, אני הולך אחורה. שיקום לקיבינימט. 20 שנה עובר שיקום. פתרון מתקדם לשום מקום. אתה לא מתקדם לשום מקום. אתה נהיה יותר זקן, יותר בודד, יותר תלוי בהם. ובסוף הם אומרים לך שאתה עצמאי, שיהיה לך בהצלחה, ביי. אתה צריך לעזוב את הדיור המוגן. אתה כבר עברת שיקום, אתה מוכן לחיים עצמאיים. כלומר, גם אם תהיה ילד טוב ותעמוד במיליון אחוז בחוקים שלהם, בסוף הם זורקים אותך. לחיים העריריים והבודדים שלך בחוץ. האם רק אני חושב שמשהו פה מסריח? משהו בעסקה הזו, בסידור הזה? האם רק אני חושב שמשהו לא הוגן ומסריח בכל המצב הזה? אני שואל את עצמי, אני שואל אתכם, זה נראה לכם הוגן? זה נראה לכם הוגן? אני כבר לא יודע. שאלה פתוחה.

 

נכתב על ידי קסיוס456 , 12/11/2024 18:29   בקטגוריות דיור מוגן, הגיגים, זיכרונות ומחשבות, פסימי, שחרור קיטור, שיקום  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היה היה פעם (אתר סיפורים)


היה היה פעם (זיכרון ישן)

 

אני לא יודע כמה מכם מכירים או זוכרים או יצא לכם להכיר או לדעת אבל פעם לפני למעלה מ10 12 ואף יותר היה אתר שניקרא "אתר סיפורים" זה היה אתר וותיק מאוד עוד מאז ימי ראשית האינטרנט הישראלי מ 1999 בקיצור זו היה אתר לשירים וסיפורים ויצירות להט"ביות (של הקהילה הגאה) כשאני מצאתי אותו אז ב 2008 (סביבות) הוא היה חלק מאתר אחר של הקהילה הגאה (שני האתרים האלה כבר לא קיימים חוץ מזיכרונות ישנים של ותיקי שנות ה 90 והאלפיים) שניקרא גוגיי (GoGay) בקיצור אני בדיוק הייתי בן 31 ועסקתי בכתיבה יצירתית (שירה וסיפורים קצרים) וחלמתי להוציא ספר ראשון שעדיין היה חלום עבורי -

 

בקיצור התחלתי להיכנס לאתר הזה ולקרוא את היצירות באותו זמן היצירות ובסיפורים היו רובם הגדול לא סיפורי סקס נוטף ובלי תיאורים של סצנות סקס (היו אומנם יוצרים או כותבים שהיו מעלים סיפורי סקס או סיפורי פנטזיות מיניות אבל הרוב היו כותבים לא מנוסים שרק רצו לספר את סיפורם האישי או לבטא משהו שהיה חסר בחייהם כמו כמיהה לאהבה או אהבה נכזבת או אהבה ראשונה או שיברון לב וגעגוע לאהובים אהובות של קשר ראשון – כלומר הרבה יוצרים שהעלו שלחו יצירה אחת או שתיים שהיו אותנטיות למה שחוו בחייהם או למה שכמהו אליו) היו אומנם כותבים קבועים שכתבו בסיגנונות שונים היו שכתבו טלנובלות כאלה של סיפורי אהבה או שירים וכוליי… אני נימשכתי אחר היצירות האותנטיות של כמיהת הלב של אותם יוצרים ויוצרות שלא היו כותבים מנוסים (כמוני) והדברים שקראתי שם גירו לי את בלוטות הדימיון כמו שאומרים…

 

בקיצור לקחתי הפסקה מכתיבת השירים שלי והתחלתי לכתוב סיפורים קצרים משלי במטרה שיתאימו לאותו אתר – גיליתי שזה מאוד מעניין ומוסיף טעם לכתוב חופשי על גבי הדימיון ולהיכנס לתוך סיטואציות שהיו או לא ו"לשחק איתם" או להוסיף עליהם בדימיון או לכתוב בתור דמות שונה לגמרי ממי שהייתי או שבדרך כלל כתבתי עליה ולספר את סיפורה – הגרעין של הסיפור היה אמיתי כמובן כמו שהוא אמיתי לגבי כולנו – הכמיהה לאהבה וההתמודדות מול הבדידות והחיפוש אחר אהבה וקבלה והרצון לקשר חיובי וטוב – כול זה שווה אני חושב לרוב בני האדם ללא הבדל גזע מין או מוצא או נטייה מינית – כתבתי סיפורים שעירבבו נושאים שהכרתי ומצבים שדמיינתי – “התמודדות עם מחלת נפש" “אהבה ראשונה לאהוב שנטש" “אהבה ניכזבת וגעגועים" “התמודדות מול בדידות והזדקנות לבד" וכוליי

 

כשהיו לי מספר סיפורים התחלתי לשלוח אותם לעורכים או לתיבת היצירות וחיכיתי – הסיפורים או היצירות היו עוברות עריכה לשונית בסיסית ומועלות פעם או פעמיים בשבוע בחרתי כינויי כדי שלא ידעו מי אני באמת והופה! סיפור ושיר ועוד סיפור ועוד שיר שלי התחילו לעלות לאתר סיפורים ואנשים קראו! והשאירו לפעמים תגובות! ואני הייתי הולך וקורא את היצירות שלהם ומשאיר תגובות אצלם :) וגם היה פורום נחמד לשאלות ולדיון לאתר הזה גם… התחלתי להכיר אנשים מה"קהילה" של אתר סיפורים לא בשמותיהם אלא בכינוייהם – וככול שהמשכתי הבנתי שבזכות החופש של האתר לפרסם בו וכן בזכות האנונימיות אנשים זכו באומץ להתבטא ולכתוב ולבטא את מה שבאמת חשוב להם והיצירות היו בעיניי אותנטיות -

 

זה היה בניגוד גמור לחלוטין במה שהיה הולך באתרים וברשתות חברתיות אחרות שם כולם היו מזוייפים או ניהלו פרופילים שרק הציגו לראווה כמה הם יפים ומוצלחים ומאושרים ועשירים – באתר סיפורים של אתר גוגיי בשנים שאני לקחתי בו חלק (2008 – 2014) לאנשים היה את האומץ להיות אמיתיים תחת הכינויים שלהם ושם הבנתי שאם האומץ לכתוב אמת האמת יכולה לשחרר אותך באמת THE TRUTH SHALL SET YOU FREE

 

זו הייתה הפינה שלנו שלי ושל אחרים להיות אמיתיים עם עצמנו ועם אחרים באנונימיות בלי להישפט ובלי להידחות

אבל האתר "עבר שינויים" תכופים עורכים התחלפו בעלי האתר עשו מה שהם רוצים או ניסו לעשות כול מיני שטיקים כולל לשדרג את הממשק כדי להתחרות עם "פייסבוק" ושאר רשתות חברתיות (כמובן שזה לא עזר להם ואתר גוגיי ואתר סיפורים ניסגרו לפני כמה שנים ונעלמו להם למעלה ממאות אלפי יצירות סיפורים ושירים ולמעלה מ 20 פלוס שנה של יצירה עיברית גאה התפוגגות והיו כלא היו פשוט נעלמו להם מבלי להשאיר זכר) וזה עצוב…

 

בסופו של דבר כשהרמה של הכתיבה והיצירות וגם זילזול של בעלי האתר באתר שראו הו רק עוד "פלטפורמה מיסחרית" שמטרתה להיות ריווחית והמסחריות הזו באה יותר ויותר על חשבון האמת והאותנטיות והיצירות והקול האמיתי של הכותבים והכותבות – והאתר התמלא בסיפורי זימה וסקס במקום ביצירות שבאות מהלב ומהחוויות האותנטיות של החיים – זו הייתה הנקודה שבה החלטתי לפרוש מפרסום באתר…

 

את חלק מהסיפורים שכתבתי לאותו אתר פרסמתי באחד מספריי שיצאו לאור ספר פרוזה שכמובן לא היה מסחרי ואני שומר איתי עד היום את היצירות שכתבתי לאתר כמו כן הייתי חכם מספיק כדי לשמור קצת לעצמי (להעתיק ולשמור בקבצי אופיס) כמה סיפורים שנגעו לליבי – בתמימות ובתום שבהם – שלא תמצא יותר באף מקום ברשת כמעט…

 

היו היה פעם – מי היה מאמין?

נכתב על ידי קסיוס456 , 9/10/2024 12:07   בקטגוריות זיכרונות ומחשבות, אינטרנט  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שוב הכאב הזה


 

רקוויאם לנעורים

 

בגיל 17 (1994) החלום הכי גדול שלי או התוכנית הסודית שלי למה אני רוצה לעשות אחרי הצבא היה "לרדת מהארץ ולבנות לעצמי את החיים העצמאיים שלי הרחק מהמולדת ומהמשפחה" רצוי באיזה מקום רחוק כמו אי או יבשת רחוקה (איסלנד או יפן או איסלנד או אוסטרליה) הייתי מסתכל על מפת האטלס שבחדרי ומדמיין את עצמי גר במקומות אחרים מדבר בשפות אחרות ופוגש אנשים אחרים – כמו אזרח העולם קוסמופוליטי פוסט מודרני כמיטב האופנה של שנות התשעים והגלובליזציה... זה אכן ניראה היה אפשרי באותה נקודת זמן הכול ניראה אפשרי כשאתה בן שבע עשרה העולם ניראה ידידותי ומסביר פנים ואתה מרגיש מול מפת הגלובוס כמו מגלה ארצות – בMTV היו פרסומות לקוקה קולה ולג'ינסים ושירים יפים עם קליפים מרגשים.

תופעת התרמילאות הישראלית הייתה בשיאה והביאה איתה מבול של התעניינות בתרבויות ארצות ודתות אחרות – נידמה שבפעם הראשונה היו עוד אופציות לישראלי המצוי מאשר צרות המוחין של המסורת היהודית או הציונות

 

כול יום בשבוע הייתי הולך לתיכון "הגימנסיה הריאלית" של ראשון לציון ללמוד היסטוריה ספרות כלכלה וסוציולוגיה (לימודים עיוניים הומניים) אחותי הגדולה סיימה ללמוד שם את לימודיה חמש שנים לפניי

ואני הייתי השוטה הגמור כמו שתמיד אני – שחייתי בדמיון ובחלימה בהקיץ בעוד ההורים מחליטים עליי על כול פרט קטן [איפה אלמד, מה מותר או אסור לאכול, מה אלבש ביומיום, מתי ללכת לישון, מתי לקום, מתי ללכת לעשות שיעורי בית וכוליי]

 

אני עדיין זוכר את חלק מהמורים שלימדו אותי בתיכון – רובם כבר אינם בחיים או שבפנסיה – מהתלמידים אני לא זוכר ולא רוצה לזכור אף אחד – הם היו חבורה של ילדי שמנת נרקיסיסטיים ופסיכופתים שאף אחד מהם לא דיבר איתי חצי משפט כול שנות הגימנסיה אלא אם כן היה זה כדי לזרוק איזה הערה משפילה או מילת גנאי...

 

ואני? אני חייתי בסרט טלוויזיה בדמיון – דאגתי לעשות את המינימום כדי שכולם יניחו לי ויתנו לי לרבוץ שעות מול הטלוויזיה והכבלים – כלל לא עיניין אותי עולם המבוגרים והשטויות שלו הטימטום שלו הרשעות שלו הקטנוניות שלי ו"המוח סיכה שלו" של דעות קדומות וגזענות שקטה...

 

אני בתמימותי חשבתי שאני בהתחלה של משהו ניפלא – תחילתה של ההרפתקה של חיי כמו טרמפיסט שחוצה את הגלקסיה ולא ידעתי שאני בעצם בסוף של הכול שמיד איך שאסיים את הלימודים ואתגייס יתחיל לו הפרק האמיתי של חיי החדשים כ"חולה נפש" ופניהם האמיתיות של העולם והחיים יתגלו בפניי כמו פניהם של מפלצות אפשר לומר שחיי החופש הסתיימו להם עוד לפני שהתחילו...

 

מה בדיוק השתבש? פשוט מאוד הוריי שלחו אותי חולה נפשית לצבא ועשו הכול כדי שלא חלילה אקבל את העזרה שאני זקוק לה – אחרי 18 שנה שבה אף אחד לא דיבר איתי או הקשיב לי 12 שנות לימוד ללא חברים ובלי שלאף אחד לא יהיה לו טיפת זמן להקשיב "לשטויות" שלי במציאות שבה אתה גדל להיות מנוכר לעצמך במציאות שאתה ונפשך אינה חשובה עבור אף אחד וכול מה שחשוב זה הלימודים והציונים המחורבנים במציאות בו כול מגע אנושי נימנע ממך ואתה גדל במשפחה שמתייחסת אלייך כמו כאל עציץ או כמו כלבלב או רובוט – משפחתי לא גידלה אותי משפחתי "אילפה אותי כמו כלב" לציית לפקודות ולעשות מה שאומרים לי תמיד – כול רצון לעצמאות ולחופש דוכא ביד ברזל "אתה תעשה מה שאנחנו אומרים לך ורק מה שאנחנו אומרים לך ורק מתי שאנחנו אומרים לך!!!" והמטרה הייתה שאני "אהיה מיליון אחוז נורמלי" ומה זה "נורמלי"? - "כמו כולם" אסור להיות שונה או חריג" וההורים היו להם תוכניות בשבילי "שאהיה תלמיד מצטיין ואחרי זה צבא ואחרי זה אוניברסיטה ותואר ואחרי זה עבודה ובת זוג ואחרי זה תחונה ומשפחה וילדים ובית ואוטו וכוליי" הם חלמו על מהנדס או עורך דין או רופא – כמה חבל שהוריי היקרים לא יכלו לחיות במקומי את חיי אז הכול היה פשוט מסתדר מצויין

 

בקיצור אחרי 12 שנות לימוד ואחרי כמה חודשים של מטחנת הבשר הצה"לית שלוקחת פרחים בני 18 והופכת אותם לבשר טחון ואחרי עוד שנה פלוס של אישפוז ארוך כאורך הגלות על האלידול ארטן וקלונקס וגמילה קשה מקלונקס הפכתי להיות חולה נפש שאפילו משפחתו לא רצתה אותו יותר – הוריי לקחו קשה את את מה שקרה לי זה לא שכאב להם מה שאני עברתי והסבל שסבלתי לא ולא כאב להם שחלומותיהם לגביי נהרסו הבושה שהבן שלהם הפך להיות "חולה נפש" אדם פגום ומקולקל הם רצו רק להיפטר ממני כבר ושאעוף להם מהפנים הם פחדו כשהייתי אצלם כאילו הלכו לישון עם מפלצת בלילות אימי חשבה שהשתגעתי כדי לעשות להם בכוונה אבא בכה וריחם אבל לא עליי חלילה אלא כמו אימא פולניה "אוי הבן שלי! הבן שלי!" אבי בכה וריחם על עצמו ולא שנייה אחת עליי... ואחותי? היא גמרה מרוב אורגזמה ואושר של שמחה לאיד אחרי הכול מעולם לא אהבה אותי האח הדפוק שלה ומעולם לא היה לה זמן בשבילי – למעשה בזמן שאני הייתי שנה פלוס באישפוז יום מחורבן ועובר גמילה מקלונקס וסובל מתופעות לוואי ותסמיני גמילה מהגיהינום כול המשפחה התאחדה סביב החתונה של אחותי כאילו נחמה על הבן הדפוק שלהם החולה נפש – אז כולם שקעו סביב ההכנות סביב החתונה של אחותי כאילו הייתה זו חתונת המאה חתונה של מלך ומלכה אילו רק הייתי יכול לחזור בזמן עם השכל שיש לי כיום הייתי אומר לאחותי ולהוריי בדיוק מה אני חושב עליהם – הם יודעים כמובן עמוק בליבם אבל לא מעולם לא היה אכפת להם מה אני מרגיש או חושב זה כלאם פאדה שטויות של חולה נפש דפוק...

 

הדבר הכי כואב בכול הסיפור הזה הוא שהמילה הפשוטה והכנה והאמיתית "סליחה" לא קיימת בלקסיקון של המשפחה שלי הוריי ואחותי מעולם לא יודו שפגעו בי והכאיבו לי ואם אני חש את הכאב וכועס עליהם זה מתפרש כ"עזבו אותו זה תסמין של מחלת הנפש שלו" כי במשפחה שלי מעולם לא היה לגיטימציה לרגשות שלי או למחשבות או לרצונות שלי מעולם! ולכן גם אם הם יודעים שהם עשו והיו לא בסדר הם מעולם לא יאמרו לי "סליחה טעינו" החסד הפשוט הזה לא קיים במשפחה שלי – הוריי ואחותי לעולם לא יודו בפניי או אפילו בפני עצמם שעשו לי עוול זה מבחינתי להוסיף חטא על פשע – מבחינתם הם היו תמיד מושלמים ורק אני חולה נפש דפוק עם השטויות שלו מדמיין והוזה שטויות שצריך למצוא לאיפה לזרוק אותו לקיבינימט וברוך שפטרנו (איזה דיור מוגן לחולי נפש שנוכל לשכוח אותו שם ולא להתמודד עם מה שעוללנו כמשפחה) אפילו את הדבר הכי בסיסי כמו לבקש סליחה הם מונעים ממני אפילו לזה אני לא ראוי אז שילכו לעזאזל אני לא רוצה מהם כלום!!!

נכתב על ידי קסיוס456 , 3/6/2024 13:17   בקטגוריות זיכרונות ומחשבות, יומן, משפחה, שיגעון, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
901
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , המתמודדים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקסיוס456 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קסיוס456 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)