לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2022    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    




הוסף מסר

5/2022

Heroine (Got nothing on ya)


לפני כמה ימים הרגשתי משהו שבחיים לא הרגשתי.

מן הבזק כזה, רסיס פועם לרגע.

אני חושבת שזו הייתה אולי .... אופטימיות?

 

לרגע קל עברה לי המחשבה הזו בראש ש'תכף דברים הולכים להשתפר. יש לי למה לחכות.'

הרגשתי כמו ברגע הזה ב-Dogma:

(זה יהיה ספוילר למי שלא ראה את הסרט. ואם לא ראיתם, for shame)

 

 

 

 

 

עוד מעט אני מסיימת את הלימודים וכל מה שאני רוצה לעשות זה לטייל. לראשונה בחיי, אולי לטייל עם מישהו.

אה רגע.

 

 


 

אתמול מצאתי שיר שכתבתי כשהייתי בת 14.

הייתי בסדנת כתיבה של לא אחר מאשר........ מוקי. אבל היי, זה היה פוסט התקופה הנהדרת של שבק ס' ופרה התקופה המחורבנת של ילד של אבא.

הוא ביקש מאיתנו לכתוב שיר בהשראת ספר.

בתכלס?

כתבתי שניים. אחד בהשראת הנסיך הקטן ואחד בהשראת ספר שנח על שידת הלילה של אבא שלי במשך שנים ונקרא 'אוכלים ובוכים'.

 

אני חושבת שתמיד הייתה לי מערכת יחסים מורכבת עם אוכל. לא, לא מורכבת במובן של אהבה-שנאה.

אני אוהבת לאכול ושום דבר לא ישנה את זה.

אבל.

אני לא יכולה לאכול בלי שתעבור המחשבה על כמה אימונים אני אעשה השבוע ומתי. בלי לחשוב האם אני צריכה את הלחמנייה בהמבורגר ביונד, האם לאכול את השוקולד הזה או לא.

 

לרוב? אני ממשיכה לאכול. אבל המחשבה הזאת. ההיסוס הזה. הספק.

אני מרגישה שזה כמו איזה ברקס לאחת ההנאות הכי גדולות בחיים.

 

לא פעם קרה שחזרתי הביתה מאוחר, 12-1... ונזכרתי שלא עשיתי אימון.... כבר 3 ימים. אז, יאללה, 20 דקות full body, כי אכלתי מקודם מלא פופקורן ומחר לא יהיה לי זמן להתאמן.

אבל ס"ס...

1 בלילה עכשיו.

 

כן אבל.

סטופיד.

 

בכל אופן- נזכרתי בזה בגלל השיר הזה של קנדריק (אלבום mindblowing ברובו. הייתי פשוט בהלם).

 

דואט שהוא ויכוח שהוא השתקפות של אהבה-שנאה.

איזה דיוק, בהכל. כמעט בכיתי בעלייה לירושלים.

 

חלילה לא משווה בין מוחה של סטופיד בת ה-14 לבין מוחו הגאוני של קנדריק, כן?

פשוט גם אצלי זה מעין ויכוח, דיון, אהבה, שנאה, הרגלים. מעין קולאז' בין המח שלי למשפטים אמיתיים בספר בין אם לבת, בין הקול הפנימי לחיצוני. בין מה שצודק ומה שנכון. בין הרעב לשבע, או זה ששבע מהטפות.

 

מעניין אם אפשר לזהות את הקולות רק בקריאה. במח שלי אפשר

 

אוכלים ובוכים מעפן אש (ליטרלי הכותרת של המסמך)

 

החתולים כאן לא אוהבים סלט

אגב אומרים שלהתלבש בשחור נורא מרזה

ככה זה כשטורחים לשבת

חבל, צריך לגמור את זה

 

 

זה בריא לפעמים לא להסכים

אבל על טעם ועל ריח…

ואנחנו בכל זאת מתווכחים לפעמים

מי מתווכח?

 

 

אתה יודע שאנחנו מחמיצים לבד

משהו לשתות?

וואו המלפפון הזה באמת משהו מיוחד

למה אתה לא אוכל עוד?

 

 

אל תשאל, אל תשאל

מה אני אגיד לך

למה לאכול כשאפשר לדמיין סטייקים על האש עם תפוחי אדמה ובצל

תגמור מהצלחת שלך

 

 

מה עם הקציצה?

איתך אין נחת

פעם עוף היו מורטים נוצה נוצה

נו, ראבק, תגמור מהצלחת!

 

 

 

זה לא מזיק אם לא בוכים

וגם מה שלא נותנים

זה לא מזיק

אוכלים ובוכים

ואת המצעד הזה אי אפשר להפסיק

 

 

 

 

 

 

ואם כבר קנדריק... מתארח בשיר הזה באלבום הגאוני של ד"ר דרה.

 

 

 

מה אתם אומרים, יש לי למה לחכות?

נכתב על ידי Super Stupid , 16/5/2022 17:17  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Ditch Drinking


את הדמעות שלי

אני לא מוחה

אני מאפשרת

להן

להרטיב

לשרוף

להתייבש

להתקשות

להיטמע בעורי

לעבור את כל תהליך

האבל

על לחיי

להותיר שובל מלוח

איפור מרוח

צלקות זמניות

שרק חדי האבחנה

מזהים

רק אלה

שגם עיניהם נשטפו לאחרונה

ואין אבק או לכלוך

או אפר

או עשן

המונע מהם

לראות.

 

ביקורת סרט -

 

 

 

בדרך כלל אני הולכת לטקס ביישוב שלי. זה מן מסורת כזו שיש לי מהילדות. הייתי הולכת עם אחותי הגדולה, יושבות יחד בקהל מצומצם, מרגישות את העצב הכפוי ומקשיבות לילדים מזייפים כשהם שרים 'תחזור תחזור' מבלי להבין על מה הם שרים בכלל. כבר שנים שאני הולכת לבד, מתוך כבוד למסורת וליום הזה, אבל לא השנה.

אחרי האירוע של איציק סעידיאן בשנה שעברה שזעזע אותי עד כלות נשמתי ובעקבות שיחות עם הפסיכולוגית שלי בנושא, התחלתי לשאול את עצמי מה אפשר לעשות.

כך הגעתי לפודקאסט 'מענה הולם' ולעמותת רסיסים.

בערב יום הזכרון נסעתי לתל אביב, לטקס של העמותה. קהל מלא בזרים שבורים ואני חלק מהם. הגעתי לבד, חיפשתי מקום ושאלתי גבר בחולצה לבנה שישב לידו האם אוכל לשבת לידו.

הוא נראה לחוץ ומתוח ולשאול אם הכל בסדר זה כמו לשאול אם קשה לחיות בארץ הזאת.

אז פשוט... פשוט הצעתי לו סוכריית מנטה. והוא חייך ונעתר. וככה זה נמשך כל הטקס. אני לוקחת סוכרייה (Fisherman's Friend בטעם ספירמינט, כמובן), מציעה לזר המוחלט הזה, הוא מחייך ולוקח. וככה שנינו הכנסנו אוויר קריר לריאות בתוך המחנק שהיום הזה מזמן איתו.

 

בחיים שלי לא הייתי בטקס כזה, חף מכל הגינונים המעצבנים של יום הזכרון, הבהייה בשמות הנופלים תוך נדידה למחשבות על תוכניות המחר ואז השיפוט העצמי של 'מה את חושבת על עצמך כרגע?'

תמיד אותם שירים

תמיד תחרות הבכי הקולני ביותר

 

בטקס הזה - מדברים על האירוע והחיים שלאחריו. מדברים על האלמנות ללא הטבעת, על מי שאיבדה את חברתה בפיגוע בגיל צעיר ולא עיבדה את הטראומה עד גיל מבוגר.

בטקס הזה עושים פאנל הפוך, מאפשרים לאנשים בקהל לבוא ולדבר. מזכירים שהם לא לבד. זה חלל שמאפשר לכל גבר ואישה לבכות ללא שיפוטיות, שמאפשר שתיקה למי שלא רוצה לשיר את ההמנון, ואת הזעקה למי שרוצה לצרוח אותו. זה חלל שבו אפשר להכניס הומור שחור לתוך הכאב, להכניס אמת לתוך מחיר הגבורה, לשאול שאלות קיומיות בקול רם.

 

הנה הטקס שבו נכחתי

 

 


 

הייתי חודשים ספורים בצבא כשהחל מבצע צוק איתן ואני בחיים לא אשכח את היום שזה הכה בי.

הלילות האלו בחמ"ל, הרדיו מנגן וכולן שותקות. מפחדות לשמוע את השם של האח, הבן, האבא, החבר. אותם שירים נוראיים כל הזמן.

אני זוכרת שדמיינתי את החברים שלי יושבים מחוץ לעזה. ניסיתי לדמיין מה הם חושבים. ניסיתי לחשוב על האהבה למדינה כאהבה לאהובה.

דמיינתי את ישראל כאהובה עם מחלת נפש.

אני זוכרת שכתבתי שיר אהבה מנקודת מבטו של החייל.

 

לפעמים אני יושב ומביט בך בוכה
לבושה בירוק וראשך להבה
במטח של דמעות, טעמן מתכתי
מה לך לבכות, אהובה, יקרה, תשוקתי

זו תחילת הקיץ, וכרגיל עמו בוערת
בכל כיוון אליו תביטי, את תרגישי מחוזרת
אך מישהי כמוך ודאי לעולם לא תבין
שלב שבור הוא חד וקר, הרבה יותר מכל סכין

אני אוהב אותך תמיד, אני אוהב אותך לעד
גם כשאת שותקת ואני סתם עוד אחד
אני שלך ואין אני, אני בטל ומבוטל
רק אדמה לרגלייך, את עבורי הטל

כמעט תמיד אני יושב ומביט בך בוכה
וסוער כמוך, וגועש, וחסר מנוחה
אני חמוש בלב שבור, עלייך אגן מכל משמר
יחד עם כל בנייך שצועדים בשורה אל המדבר

 

אני כועסת על הדיסוננס האלים הזה. על המעבר החד, חד מדי. הוא מסחרר ומטלטל. אני לא מתחברת לצימוד.

 

 

איזה קול מטורף יש לחנן יובל, בחיי.

 

 


 

 

בנימה אחרת - אני מנסה לתרגל גמישות והקללה. מלשון להקליל, לא מלשון לקלל, בזה אני מתורגלת היטב.

אעדכן בהמשך.

 

 

 

 

זו הפוזיציה הקבועה שלי מול המראה.

נכתב על ידי Super Stupid , 6/5/2022 18:26  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  Super Stupid

בת: 26




1,103

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSuper Stupid אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Super Stupid ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)