בדרך כלל אני הולכת לטקס ביישוב שלי. זה מן מסורת כזו שיש לי מהילדות. הייתי הולכת עם אחותי הגדולה, יושבות יחד בקהל מצומצם, מרגישות את העצב הכפוי ומקשיבות לילדים מזייפים כשהם שרים 'תחזור תחזור' מבלי להבין על מה הם שרים בכלל. כבר שנים שאני הולכת לבד, מתוך כבוד למסורת וליום הזה, אבל לא השנה.
אחרי האירוע של איציק סעידיאן בשנה שעברה שזעזע אותי עד כלות נשמתי ובעקבות שיחות עם הפסיכולוגית שלי בנושא, התחלתי לשאול את עצמי מה אפשר לעשות.
בערב יום הזכרון נסעתי לתל אביב, לטקס של העמותה. קהל מלא בזרים שבורים ואני חלק מהם. הגעתי לבד, חיפשתי מקום ושאלתי גבר בחולצה לבנה שישב לידו האם אוכל לשבת לידו.
הוא נראה לחוץ ומתוח ולשאול אם הכל בסדר זה כמו לשאול אם קשה לחיות בארץ הזאת.
אז פשוט... פשוט הצעתי לו סוכריית מנטה. והוא חייך ונעתר. וככה זה נמשך כל הטקס. אני לוקחת סוכרייה (Fisherman's Friend בטעם ספירמינט, כמובן), מציעה לזר המוחלט הזה, הוא מחייך ולוקח. וככה שנינו הכנסנו אוויר קריר לריאות בתוך המחנק שהיום הזה מזמן איתו.
בחיים שלי לא הייתי בטקס כזה, חף מכל הגינונים המעצבנים של יום הזכרון, הבהייה בשמות הנופלים תוך נדידה למחשבות על תוכניות המחר ואז השיפוט העצמי של 'מה את חושבת על עצמך כרגע?'
תמיד אותם שירים
תמיד תחרות הבכי הקולני ביותר
בטקס הזה - מדברים על האירוע והחיים שלאחריו. מדברים על האלמנות ללא הטבעת, על מי שאיבדה את חברתה בפיגוע בגיל צעיר ולא עיבדה את הטראומה עד גיל מבוגר.
בטקס הזה עושים פאנל הפוך, מאפשרים לאנשים בקהל לבוא ולדבר. מזכירים שהם לא לבד. זה חלל שמאפשר לכל גבר ואישה לבכות ללא שיפוטיות, שמאפשר שתיקה למי שלא רוצה לשיר את ההמנון, ואת הזעקה למי שרוצה לצרוח אותו. זה חלל שבו אפשר להכניס הומור שחור לתוך הכאב, להכניס אמת לתוך מחיר הגבורה, לשאול שאלות קיומיות בקול רם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
