ובכן.

אני לא זוכרת תקופה בה הלכתי לישון לפני כן. כבר למעלה מעשור שאני ישנה רע. 

אני חושבת שזה התחיל בתיכון, הסלים בצבא והפך לדרך עקומה ועגומה בה אני חיה. אני לא זוכרת תקופה שבה ישנתי טוב וזה עצוב.

זכור לי רגע בו חזרתי ממיוחדת בצבא והגדוד שתפס אצלנו התחלף. מנוע החיפוש אחר חברים חדשים סינן דרך בעיות שינה וניסיתי לאתר את הינשופים והקיפודים וגיריות הדבש (האנושיים) שיהפכו לחבריי החדשים. מיותר לציין שזה לא צלח ולקראת סוף השירות כבר הייתי עייפה, מרוטה ובשלבים מתקדמים לקראת הפיכה לצל של עצמי.

לא מזמן האזנתי לפודקאסט של שני חבר'ה שמתמודדים עם פוסט טראומה. הם מדברים על הפחד מהמיטה. החרדה שהיא מעוררת, ההימנעות ממנה בכל מחיר.

לא פעם אני מוצאת את עצמי נשכבת על הספה ב1-2-3 בלילה ביודעין, שאני ארדם ואתעורר ב5 בבוקר. אני לא בטוחה שאני באמת מעדיפה אותה, על אף נוחותה, על פני המיטה אבל אני לא מצליחה לפענח מה במעמד הזה מעורר בי כל כך הרבה אי-נוחות.

בשבוע הקרוב חופש והתכווננות.

וגשם - תגיע כי אני כבר אדמה יבשה.

אחלה בלתזאר.

לפעמים הווייז לוקח אותי דרך עמק האלה, לפעמים דרך יער ירושלים, לפעמים דרך כביש 395 המעוקל והמפותל שמספק איזו אתנחתא לפני שמתחיל היום.

לאחרונה אני באמת צריכה אתנחתא.

אני מרגישה שהמוטיבציה נוזלת ממני ושהיום מתבזבז, הריכוז זולג מהאוזניים. אני יושבת חסרת סיפוק, חסרת ריגוש אבל מלאת זעם.

הלו.

זה הכסף שלי

זה הזמן שלי

מה קורה פה?

אני מרגישה שהקצב שלי לא תואם את שעון העולם.

לפעמים עוברות שעתיים מאז שאני חוזרת הביתה ועד שאני מתיישבת לאכול. בסך הכל רציתי סלט.

בעיקר כשאני עם עצמי לבדי אני מרגישה שהדקות חולפות והנעורים מתבזבזים ואני.... יודעת איך להעריך את הלבד הזה אבל האם יהיה מישהו שיידע איך להעריך את הקצב שלי?

שמחה לחזור לכאן, אפילו מתרגשת.