לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2022    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  




הוסף מסר

6/2022

בית קפה של דינוזאורים





 


הבולדוגים של נתב"ג

מחיאות הכפיים עם נגיעת הגלגלים באספלט גורמות לעיניי להתגלגל באופן לא רצוני. זה מעניין, כמעט שעתיים לפני כן, כשהמראנו, הבטן שלי התכווצה בכאבים וראשי נמחץ מרוב לחץ. ההבנה הזו שאני עכשיו בשלב האחרון של המסע, אחרי שעות של דרך, אחרי שעות של ערות, כנראה עוררה התנגדות בתאי גופי, כיוון שזהו זה.

והאמת היא? שמרוב כאב, אני רק רוצה להגיע הביתה. מעין מנגנון מוזר, לא?

 

המזגן מתעתע.

גורם לי לחשוב שהקרירות שחוויתי בלילות האירופאיים עד לפני רגע נארזה במזוודה כמחווה, מתנה, מהיבשת אליי.

אבל לא.

 

אני מתגלגלת לכיוון היציאה. הירידות המקבילות בנתב"ג, הפרוזדור של הנוסעים והשבים. ירידות לשני הכיוונים, נקודת מפגש בין טיילים, הצלבות מבטים. הרחמים בעיניהם של הממריאים, על אלו ששבו לארץ.

הלאה.

 

פרצופים עייפים של עובדי הטרמינל מקבלים את פניי שעה שאני מחפשת את הדרך החוצה. אני שמה לב איך צעדיי הופכים מהירים יותר, איך הפנים מתקשחות, הלסת ננעלת. My welcome home face.

 

והנה הם - הבולדוגים של נתב"ג.

נהגי המוניות שנובחים עליי 'טקסי טקסי' עם כל צעד שאני עושה. מריירים, מיוזעים, מעוררי סלידה. אני מתעלמת, מעמידה פני תיירת בארצי שלי, מינוס התמימות, מינוס הסקרנות.

החום. הלחות. ריח הביוב באוויר. הנביחות נשמעות ברקע.

אני. רק. רוצה. להגיע. הביתה. אני אעשה הכל כדי להגיע הביתה. 

 

נהג מונית שלא חייך מימיו מעמיס את המזוודות בתא המטען. אנחנו שישה אנשים, 4 תחנות.

הגששים צועקים מבעד לרמקולים: "מים לדוד המלך!!!!!"

רק לאחר שמתחילה הנסיעה, עם הבקשה להפעיל מונה, הבולדוג נובח: "אין מונה במונית גדולה! אם הייתם לוקחים מונית קטנה, היה מונה!"

אז כמה זה יעלה לנו? להגיע הביתה?

הבולדוג מעמיד פני חושב.

"600 שקל."

הלסת מתקשחת, השיניים הטוחנות, טוחנות זו את זו.

 

סירבנו.

הבולדוג נובח עלינו. מתווכח. צועק. יורק. אני, במושב האחורי, רק מאחלת לו טחורים עמידים בפני כל משחה וסטרואיד.

200 שקלים על נסיעה של רבע שעה. לא כולל החלל בתא המטען שלו, עליו הוא רצה 150 שקלים נוספים.

אני הצעתי להושיט לו את השטרות ולירוק בתוכם.

אבא שלי רצה להמשיך את הנסיעה.

כנראה שגם הוא רק רצה הביתה.

 

הבולדוג עושה טעויות בנסיעה, לוקח רוורס ברמזור אדום, עונה להודעות תוך כדי נסיעה, לא עוצר בתמרורי עצור.

ואז השיחה למוקדנית.

 

'תגידי לי מי לקח את הנסיעה של 4:20, אני רוצה לדעת'
היא לא רוצה לענות.
'תעני לי עכשיו, אני אגלה אם לא ממך אז מיובל (במלעל) תוך 10 שניות'
היא מנסה לדבר, אבל הוא לא שומע. קשה לשמוע כשהרוח החמה והמצחינה נושבת בעוצמה מבעד לחלונות הפתוחים לרווחה.
'הלו? אתה שומע אותי? כי אני חוזרת על הדברים שלי כבר 3 פעמים'
הבולדוג נובח, 'את תחזרי גם 6 פעמים! איך קוראים לך? איך? אין בעיה.'
יומיים לפני כן הייתי בדרכי לפסטיבל בירה בעיר היפהפייה והעדינה. רנאטו - נהג האובר שהגיע מברזיל, הציע לנו טובלרונים מהמקרר ושאל אותנו באדיבות על המקום שממנו אנחנו מגיעים.
"It's a dream to visit!"
למה?
המרכבה הגיעה ליעדה ואני זועמת. הגענו לבית בו גדלתי.
הנמלים מטיילות על השיש, ערמות הכביסה כמו ארמונות על מיטת נעוריי.
אני לא יכולה להיות פה עוד דקה.
הקליפ מתאר בצורה עוצרת נשימה את האמביוולנטיות שבשיבה הביתה.

"איזה מסע אחר יש לנו מאשר לאהוב ולהיאהב?"
סטופיד, איך לא למדת להתנהל בעולם הזה במשך 26 שנים?
איך לא למדת לגעת בצורה נכונה? איך, למרות הרגישות שלך, לא הבנת מה לעשות כדי להיות פחות?
היכן המחוות המאופקות יותר?
שלא יחשבו שאת רוצה אותם
חלילה
הריקוד המגושם בין
סחבקיות
לפאם פאטאל
למה את לא קולטת?
"אז כנראה שזה לא עניין של לקלוט את זה? שוב, הכל בהנחה שזה חשוב לך כן? כי אם לא, זה פשוט לא באמת משנה? 
אבל אם זה חשוב לך את יכולה להכניס את זה למודעות שלך לפני מפגש עם חבר שיש לו בת זוג."
"זו סיטואציה אובייקטיבית מטומטמת ובעולם אוטופי לחוקים האינפנטילים האלה לא היה מקום בחברה.
אבל לצערי אנחנו לא חיים בחברה כזו, בכלל."
מביך אותי להבין כמה אני לא מבינה את החוקים של העולם הזה, הקודים האלה שברורים לכולם, רק לי לא.
ועוד אחרי כל כך הרבה שנים... מרגישה כמו ילדה שלא מבינה את המסר. 

מרגישה כמו ילדה.

מרגישה בודדה.

 


 

 

הייתם קופצים?

נכתב על ידי Super Stupid , 22/6/2022 18:27  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Fairweather Friends


אחד האלבומים הכי משמעותיים שליוו אותי ב2013. יצא בדיוק לפני 9 שנים.

על גלגול לאחור
כשנתבקשתי להתגלגל קדימה, קפאתי.
התנועה הזו, שדוחפים אותך מאחור, ואת נאלצת להיהפך לכדור, להתגלגל קדימה ולהיעמד שוב באופן מיידי... איך עושים את זה?
קפאתי.
כף יד אחת מונחת לאורך, השנייה אנכית לה. הישבן אל על. לא מצליחה לזוז, רק רועדת.
איפה הידיים, איפה הרגליים? אני משולש שווה צלעות.
ובוכה. בוכה בוכה בוכה, מול כולם.
ורק חושבת על פעמים אחרות בהן
קפאתי.
בפעם הבאה שנתבקשתי להתגלגל, לימדו אותי איך לעשות זאת לאחור.
זו תנועה שאני מורגלת אליה, היא אינסטינקטיבית, הרגליים ממילא מתקפלות מעלה כאשר אני נדחפת לקרקע. פשוט צריך להמשיך את התנועה אחורה. הראש מתקפל לתוך בית השחי, הבהונות מחפשות את האצבעות, באלכסון. כתף אחת נושאת את כל המשקל, רק לא לתת לעורף לגעת
רק לא לתת לו
להימעך
להידרס
תחת עומס המשקל שלי עצמי.
עמוד השדרה מתקפל, גמיש להפליא.
לחזור אחורה - לכך אני רגילה. 
אבל איך אפשר להתקדם?
איך אצליח? 

עצוב לי שאורי זוהר נפטר.
חוזליטו החמור...
אני מרגישה שהכל מתפורר. מפחיד אותי. מקווה שיהיה במה להיאחז אבל פוזלת לארצות אחרות.
אורי זוהר חוזר – סינמטק תל אביב
נכתב על ידי Super Stupid , 3/6/2022 13:40  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  Super Stupid

בת: 28




3,083

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSuper Stupid אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Super Stupid ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)