רק על עצמי לספר ידעתי

הו ישרא בלוג אהובי

דרכינו הצטלבו בתחילת שנות ה2000.

אני הייתי האחרונה להכיר ומחבריי שכבר זכו לשבחים במיסגרת החנונית האינטרנטית שפרחה פה.

ואיבדתי אותך, את הבלוג המקורי שלי זה שהיה איתי בכול כך הרבה כאב וצער וזה ששכחתי קצת

ואולי רציתי לשכוח את עצמי.

בהחלט איבדנו את האנונימיות שלנו לטובת הקידמה,

היום אפשר להידחף לכול דלת פרוצה: להשתעמם בפייסבוק אם אתם מעל גיל 30, לטקטק בטיק טוק אם אתם מתחת ל30,

או סתם לשתוק באינסטגרם כי הרי תמונה שווה אלף מילים.

ואם לא דיברנו מספיק אז הינה בא לו הטוויטר והיוטיוב שריד נוסף משנות ה2000 הסוררות של האינטרנט.

ולמי שלא יכול להפסיק הפודקסטים כי הרי לכולנו יש מה להגיד ועכשיו מותר לצעוק את זה בכיכרות ומגגות הבתים

להתהדר בתמנוות מנופחות ומנצנצות מחיי היום יום שאנחנו לא באמת חיים.

אבל אני אני גדלתי באנונימיות והוירטואליות של ישרא בלוג ובמה חדשה וכול הדברים הנפלאים הללו שדרשו אומץ, אבל אומץ שקט כזה שלא מחובר למוחצנות ותמונות מרוטשות עם אקסטרה פיקסלים.

אז אני כאן אולי לא

אולי בנתיים

ואולי כבר המציאו בינה מלאכותית שהדליקו על מצב שיעמום שרק אוהבת לכתוב ולהתחזות לישרא-בלוגרית אמיתית