שמתי את השיר של ארגנטינה. השיר שהסתובבתי איתו ברחובות בואנוס עם אוזניות אדומות של JBL ותיק כתום שגל קנתה לי. אני לא זוכרת מה לבשתי באותו יום, אבל אני זוכרת מה הרגשתי באותו יום. אני זוכרת את תחושת החופש, שהייתה מהולה באיזשהיא שליטה. גם עכשיו אני מרגישה בשליטה, אמנם אני לחוצה מהעתיד וממה יהיה. אבל אני מבינה שיש הרבה סטיגמות לנפץ והרבה ללמוד על עצמי מתוך החופש הזה, מתוך האושר הזה. הלכתי בארגנטינה עם שיר בלב, כי סוף סוף לא הייתי מחוייבת לשום דבר, הייתי מחוייבת לעצמי. ואולי קצת מחוייבת לפרטנרית או לשמור על הזוגיות שלי יציבה. אבל לא היו מסגרות, לא היו תלונות, אוטובוס לעבודה, בוס מטריד מינית, דייטים חסרי מנוח. הייתי חופשייה. והייתי בשליטה, והיה לי שיר בלב.

ועכשיו- אני שמתי את השיר הזה בחומות של ירושלים, והרגשתי את השיר הקטן הזה בלב- כמעט כמו הרגע ההוא. אבל מה ההבדל? שעכשיו, אני הכי מחוייבת. אני הכי חסרת שליטה. אני בבית חדש, עם המון מחוייבות לעבודה וללימודים, מחוייבות לזוגיות, למשפחה, לחברים, להתקדמות וההתפתחות האישית שלי, ולזמן האישי שלי לקצוץ ציפורניים ברגליים. אני נתונה להרבה מבחנים ומשימות, אני ההפך הגדול מלהיות בחופש, אבל איכשהו אני מרגישה חופש, כזה אמיתי. אחד שמחלחל פנימה, אחד שעושה תחושה טובה. אז אני עייפה כי אתמול החברים הגיעו ונשארו עד מאוחר, האחתהלכה לישון ואני שטפתי כלים, עשיתי לעצמי אמבטיה עם פודקאסט באיירפודס, ואז הכל היה חמים ונעים למרות שירושלים התחילה להיות קרירה. וכמובן שנפל עליי המוט עם הוילון אמבטיה, והיה בום רציני- כזה שמעיר את השכנים. אבל צחקתי, כי אני חסרת שליטה. וכי 3 בלילה ואני מבחירה בוחרת לעשות אמבטיה בבית שלי, הפרטי שלי. בלי פחד או בלי בושה. בבית שגדלתי בו, פחדתי להתקלח בלילה. פחדתי להעיר את כולם, לא רציתי להישמע או לשמוע.

ועכשיו אני בבית שלי ויש לי את הפריביליגיה הזו ואני מרגישה בכל איבר בגוף שלי כמה שאני ברת מזל. ברת מזל שיש לי אותה, ברת מזל שיש לי משהו שמעניין אותי. ברזת מזל שתקופות רעות מאחוריי, שאני מפנה מקום לעצמי. שאני שומרת על הכל שפוי ויציב, מאושר וטוב. התקפי החרדה עוד קיימים, ואפילו עכשיו כשהתיישבתי בבית קפה רגע לפני שהתחלתי לכתוב הדפיקות לב התחילו בלי שום פואנטה. אבל אני שמחה ומאושרת בחלקי, שהכל מסתדר למקומו. גם כשאני צורחת על הפסיכולוגית שלי וגם כשאני מתגעגעת אלייה. גם כשאני כועסת וגם כשאני עצובה. אני בשלי, איזה נחת זה.