שמתי את השיר של ארגנטינה. השיר שהסתובבתי איתו ברחובות בואנוס עם אוזניות אדומות של JBL ותיק כתום שגל קנתה לי. אני לא זוכרת מה לבשתי באותו יום, אבל אני זוכרת מה הרגשתי באותו יום. אני זוכרת את תחושת החופש, שהייתה מהולה באיזשהיא שליטה. גם עכשיו אני מרגישה בשליטה, אמנם אני לחוצה מהעתיד וממה יהיה. אבל אני מבינה שיש הרבה סטיגמות לנפץ והרבה ללמוד על עצמי מתוך החופש הזה, מתוך האושר הזה. הלכתי בארגנטינה עם שיר בלב, כי סוף סוף לא הייתי מחוייבת לשום דבר, הייתי מחוייבת לעצמי. ואולי קצת מחוייבת לפרטנרית או לשמור על הזוגיות שלי יציבה. אבל לא היו מסגרות, לא היו תלונות, אוטובוס לעבודה, בוס מטריד מינית, דייטים חסרי מנוח. הייתי חופשייה. והייתי בשליטה, והיה לי שיר בלב.

ועכשיו- אני שמתי את השיר הזה בחומות של ירושלים, והרגשתי את השיר הקטן הזה בלב- כמעט כמו הרגע ההוא. אבל מה ההבדל? שעכשיו, אני הכי מחוייבת. אני הכי חסרת שליטה. אני בבית חדש, עם המון מחוייבות לעבודה וללימודים, מחוייבות לזוגיות, למשפחה, לחברים, להתקדמות וההתפתחות האישית שלי, ולזמן האישי שלי לקצוץ ציפורניים ברגליים. אני נתונה להרבה מבחנים ומשימות, אני ההפך הגדול מלהיות בחופש, אבל איכשהו אני מרגישה חופש, כזה אמיתי. אחד שמחלחל פנימה, אחד שעושה תחושה טובה. אז אני עייפה כי אתמול החברים הגיעו ונשארו עד מאוחר, האחתהלכה לישון ואני שטפתי כלים, עשיתי לעצמי אמבטיה עם פודקאסט באיירפודס, ואז הכל היה חמים ונעים למרות שירושלים התחילה להיות קרירה. וכמובן שנפל עליי המוט עם הוילון אמבטיה, והיה בום רציני- כזה שמעיר את השכנים. אבל צחקתי, כי אני חסרת שליטה. וכי 3 בלילה ואני מבחירה בוחרת לעשות אמבטיה בבית שלי, הפרטי שלי. בלי פחד או בלי בושה. בבית שגדלתי בו, פחדתי להתקלח בלילה. פחדתי להעיר את כולם, לא רציתי להישמע או לשמוע.

ועכשיו אני בבית שלי ויש לי את הפריביליגיה הזו ואני מרגישה בכל איבר בגוף שלי כמה שאני ברת מזל. ברת מזל שיש לי אותה, ברת מזל שיש לי משהו שמעניין אותי. ברזת מזל שתקופות רעות מאחוריי, שאני מפנה מקום לעצמי. שאני שומרת על הכל שפוי ויציב, מאושר וטוב. התקפי החרדה עוד קיימים, ואפילו עכשיו כשהתיישבתי בבית קפה רגע לפני שהתחלתי לכתוב הדפיקות לב התחילו בלי שום פואנטה. אבל אני שמחה ומאושרת בחלקי, שהכל מסתדר למקומו. גם כשאני צורחת על הפסיכולוגית שלי וגם כשאני מתגעגעת אלייה. גם כשאני כועסת וגם כשאני עצובה. אני בשלי, איזה נחת זה.

המצפון הוא רציני בהרבה מהדבר הזה. כי יש משהו ברגשות הללו שמרגישים קצת מהאיזורים האפורים של בגידה. אני תמיד טוענת בקול נחרץ, שגם מחשבות הן בגידה, שאין מה לעשות- אבל במקרה הזה, אני יודעת, שאלו לא מחשבות כאלו. אני לא רוצה לשכב או להיות בזוגיות עם הדבר הזה שחי בראש שלי. אני מתייחסת אליו לאל גידול (חמסה חמסה חמסה), משהו שנמצא אצלי בראש, שלפעמים קטן ולפעמים גדל. משהו שמשתלט על המוח והתודעה ועל ההיגיון הבריא, משהו שנדלק אצלי כמו קריז של מכור לסמים, וכפי שאמרה הפסיכולוגית האהובה שלי- כל יום ביומו. היום לא נפלת, אז אולי מחר. אני יודעת שהיא אמרה את זה בטון חצי מאוכזב, עכשיו בפרספקטיבה, אבל אני שמחה שלא שיקרתי לה. כי כמעט ואמרתי לה משהו אחר. מעניין אם היא יודעת מתי אני משקרת לה, או שזה בכלל לא רלוונטי לה כל עוד היא רואה את האקסיומה שלי. 

אני יודעת שאני לא מושלמת, אפילו לא קרוב לזה, אני יודעת שלפעמים גידולים מרושעים משתלטים לי על הראש. ולפעמים המוח שלי פועל בצורה לא הגיונית. אני יודעת שלפעמים אני אוכלת יותר מדי והבולמוסים שלי הם רציניים, אני יודעת שאני מסוגלת להיות אהובה ונאהבת בצורה מספקת, גם אם זה לא מהאהובים עליי ביותר. הייתי רוצה שיראו אותי וזה מבאס ומתסכל, אבל אלו החיים- מבאסים ומתסכלים ככל שיהיו. אבל אני מרגישה שהתבגרתי, שהשתנתי, גם אם אני חוזרת על דפוסים ישנים, גם אם אני בורחת למקומות של מילוי חורים, גם אם אני רוצה לרפד את עצמי מבפנים עם אוכל שומני, אהבה ישנה, או מבט מנצנץ מהאחים שלי. 

לפעמים קשה לי שלא לפנטז מה קורה אם הייתי אחת מהם. אם הייתי חיה עם בן זוגי ביחידת דיור שכורה בעיר המעופשת ממנה באתי, והכל היה לבן כמו בית משוגעים עם נגיעות של עץ ואלומיניום שחור ובריח של אקונומיקה והייתי מעיפה בדיקות היריון כמו גרביים והחלום שלי היה להיות אמא צעירה, שלומדת משאבי אנוש ושואפת למשרת אם. אולי אולי אולי אז, הייתי שייכת. 

אבל עד אז, אני הלסבית שגרה עם הבת זוג שלה, מבשלת כמו מאמא מרוקאית ל20 איש רק בשביל לגלות שמתאכזבים ממני כי אין לי מפה. אבל זה לא משנה, כי גם כשלא הייתה מפה, הנחתי את כל האוכל על השולחן המלוכלך, עד שהכתמים השחורים שמתחתיו הטשטשו. שמתי חיוך רחב על פנים נפולות והמשכתי בהצגה.  אני רואה עד כמה הן דלות וחסרות כל. אבל עדיין אני רוצה את ההערצה והערכה, אולי אזכה לה ביום מן הימים, אולי הנחמדות הצבועה תשתלם, אבל ככל הנראה שלא.

אני מעדיפה להיתפס כמגעילה או מוזרה, מאשר לעשן נרגילה עם אותה פיג'מה של דיסני ולדבר בלופ על הדירה שאקנה במודיעין שאמורה לשדרג לי את החיים. מעניין מה יהיה כשהם כבר יקנו את הדירות האלה, יהיו עם התארים האלה, הילדים שלהם יגדלו, ולא ישאר להם כלום בפנים, חוץ מכמה בגדים תלויים על קולב מזארה.

המצפון הוא רציני בהרבה מהדבר הזה. כי יש משהו ברגשות הללו שמרגישים קצת מהאיזורים האפורים של בגידה. אני תמיד טוענת בקול נחרץ, שגם מחשבות הן בגידה, שאין מה לעשות- אבל במקרה הזה, אני יודעת, שאלו לא מחשבות כאלו. אני לא רוצה לשכב או להיות בזוגיות עם הדבר הזה שחי בראש שלי. אני מתייחסת אליו לאל גידול (חמסה חמסה חמסה), משהו שנמצא אצלי בראש, שלפעמים קטן ולפעמים גדל. משהו שמשתלט על המוח והתודעה ועל ההיגיון הבריא, משהו שנדלק אצלי כמו קריז של מכור לסמים, וכפי שאמרה הפסיכולוגית האהובה שלי- כל יום ביומו. היום לא נפלת, אז אולי מחר. אני יודעת שהיא אמרה את זה בטון חצי מאוכזב, עכשיו בפרספקטיבה, אבל אני שמחה שלא שיקרתי לה. כי כמעט ואמרתי לה משהו אחר. מעניין אם היא יודעת מתי אני משקרת לה, או שזה בכלל לא רלוונטי לה כל עוד היא רואה את האקסיומה שלי. 

אני יודעת שאני לא מושלמת, אפילו לא קרוב לזה, אני יודעת שלפעמים גידולים מרושעים משתלטים לי על הראש. ולפעמים המוח שלי פועל בצורה לא הגיונית. אני יודעת שלפעמים אני אוכלת יותר מדי והבולמוסים שלי הם רציניים, אני יודעת שאני מסוגלת להיות אהובה ונאהבת בצורה מספקת, גם אם זה לא מהאהובים עליי ביותר. הייתי רוצה שיראו אותי וזה מבאס ומתסכל, אבל אלו החיים- מבאסים ומתסכלים ככל שיהיו. אבל אני מרגישה שהתבגרתי, שהשתנתי, גם אם אני חוזרת על דפוסים ישנים, גם אם אני בורחת למקומות של מילוי חורים, גם אם אני רוצה לרפד את עצמי מבפנים עם אוכל שומני, אהבה ישנה, או מבט מנצנץ מהאחים שלי. 

לפעמים קשה לי שלא לפנטז מה קורה אם הייתי אחת מהם. אם הייתי חיה עם בן זוגי ביחידת דיור שכורה בעיר המעופשת ממנה באתי, והכל היה לבן כמו בית משוגעים עם נגיעות של עץ ואלומיניום שחור ובריח של אקונומיקה והייתי מעיפה בדיקות היריון כמו גרביים והחלום שלי היה להיות אמא צעירה, שלומדת משאבי אנוש ושואפת למשרת אם. אולי אולי אולי אז, הייתי שייכת. 

אבל עד אז, אני הלסבית שגרה עם הבת זוג שלה, מבשלת כמו מאמא מרוקאית ל20 איש רק בשביל לגלות שמתאכזבים ממני כי אין לי מפה. אבל זה לא משנה, כי גם כשלא הייתה מפה, הנחתי את כל האוכל על השולחן המלוכלך, עד שהכתמים השחורים שמתחתיו הטשטשו. שמתי חיוך רחב על פנים נפולות והמשכתי בהצגה.  אני רואה עד כמה הן דלות וחסרות כל. אבל עדיין אני רוצה את ההערצה והערכה, אולי אזכה לה ביום מן הימים, אולי הנחמדות הצבועה תשתלם, אבל ככל הנראה שלא.

אני מעדיפה להיתפס כמגעילה או מוזרה, מאשר לעשן נרגילה עם אותה פיג'מה של דיסני ולדבר בלופ על הדירה שאקנה במודיעין שאמורה לשדרג לי את החיים. מעניין מה יהיה כשהם כבר יקנו את הדירות האלה, יהיו עם התארים האלה, הילדים שלהם יגדלו, ולא ישאר להם כלום בפנים, חוץ מכמה בגדים תלויים על קולב מזארה.