המצפון הוא רציני בהרבה מהדבר הזה. כי יש משהו ברגשות הללו שמרגישים קצת מהאיזורים האפורים של בגידה. אני תמיד טוענת בקול נחרץ, שגם מחשבות הן בגידה, שאין מה לעשות- אבל במקרה הזה, אני יודעת, שאלו לא מחשבות כאלו. אני לא רוצה לשכב או להיות בזוגיות עם הדבר הזה שחי בראש שלי. אני מתייחסת אליו לאל גידול (חמסה חמסה חמסה), משהו שנמצא אצלי בראש, שלפעמים קטן ולפעמים גדל. משהו שמשתלט על המוח והתודעה ועל ההיגיון הבריא, משהו שנדלק אצלי כמו קריז של מכור לסמים, וכפי שאמרה הפסיכולוגית האהובה שלי- כל יום ביומו. היום לא נפלת, אז אולי מחר. אני יודעת שהיא אמרה את זה בטון חצי מאוכזב, עכשיו בפרספקטיבה, אבל אני שמחה שלא שיקרתי לה. כי כמעט ואמרתי לה משהו אחר. מעניין אם היא יודעת מתי אני משקרת לה, או שזה בכלל לא רלוונטי לה כל עוד היא רואה את האקסיומה שלי. 

אני יודעת שאני לא מושלמת, אפילו לא קרוב לזה, אני יודעת שלפעמים גידולים מרושעים משתלטים לי על הראש. ולפעמים המוח שלי פועל בצורה לא הגיונית. אני יודעת שלפעמים אני אוכלת יותר מדי והבולמוסים שלי הם רציניים, אני יודעת שאני מסוגלת להיות אהובה ונאהבת בצורה מספקת, גם אם זה לא מהאהובים עליי ביותר. הייתי רוצה שיראו אותי וזה מבאס ומתסכל, אבל אלו החיים- מבאסים ומתסכלים ככל שיהיו. אבל אני מרגישה שהתבגרתי, שהשתנתי, גם אם אני חוזרת על דפוסים ישנים, גם אם אני בורחת למקומות של מילוי חורים, גם אם אני רוצה לרפד את עצמי מבפנים עם אוכל שומני, אהבה ישנה, או מבט מנצנץ מהאחים שלי. 

לפעמים קשה לי שלא לפנטז מה קורה אם הייתי אחת מהם. אם הייתי חיה עם בן זוגי ביחידת דיור שכורה בעיר המעופשת ממנה באתי, והכל היה לבן כמו בית משוגעים עם נגיעות של עץ ואלומיניום שחור ובריח של אקונומיקה והייתי מעיפה בדיקות היריון כמו גרביים והחלום שלי היה להיות אמא צעירה, שלומדת משאבי אנוש ושואפת למשרת אם. אולי אולי אולי אז, הייתי שייכת. 

אבל עד אז, אני הלסבית שגרה עם הבת זוג שלה, מבשלת כמו מאמא מרוקאית ל20 איש רק בשביל לגלות שמתאכזבים ממני כי אין לי מפה. אבל זה לא משנה, כי גם כשלא הייתה מפה, הנחתי את כל האוכל על השולחן המלוכלך, עד שהכתמים השחורים שמתחתיו הטשטשו. שמתי חיוך רחב על פנים נפולות והמשכתי בהצגה.  אני רואה עד כמה הן דלות וחסרות כל. אבל עדיין אני רוצה את ההערצה והערכה, אולי אזכה לה ביום מן הימים, אולי הנחמדות הצבועה תשתלם, אבל ככל הנראה שלא.

אני מעדיפה להיתפס כמגעילה או מוזרה, מאשר לעשן נרגילה עם אותה פיג'מה של דיסני ולדבר בלופ על הדירה שאקנה במודיעין שאמורה לשדרג לי את החיים. מעניין מה יהיה כשהם כבר יקנו את הדירות האלה, יהיו עם התארים האלה, הילדים שלהם יגדלו, ולא ישאר להם כלום בפנים, חוץ מכמה בגדים תלויים על קולב מזארה.

המצפון הוא רציני בהרבה מהדבר הזה. כי יש משהו ברגשות הללו שמרגישים קצת מהאיזורים האפורים של בגידה. אני תמיד טוענת בקול נחרץ, שגם מחשבות הן בגידה, שאין מה לעשות- אבל במקרה הזה, אני יודעת, שאלו לא מחשבות כאלו. אני לא רוצה לשכב או להיות בזוגיות עם הדבר הזה שחי בראש שלי. אני מתייחסת אליו לאל גידול (חמסה חמסה חמסה), משהו שנמצא אצלי בראש, שלפעמים קטן ולפעמים גדל. משהו שמשתלט על המוח והתודעה ועל ההיגיון הבריא, משהו שנדלק אצלי כמו קריז של מכור לסמים, וכפי שאמרה הפסיכולוגית האהובה שלי- כל יום ביומו. היום לא נפלת, אז אולי מחר. אני יודעת שהיא אמרה את זה בטון חצי מאוכזב, עכשיו בפרספקטיבה, אבל אני שמחה שלא שיקרתי לה. כי כמעט ואמרתי לה משהו אחר. מעניין אם היא יודעת מתי אני משקרת לה, או שזה בכלל לא רלוונטי לה כל עוד היא רואה את האקסיומה שלי. 

אני יודעת שאני לא מושלמת, אפילו לא קרוב לזה, אני יודעת שלפעמים גידולים מרושעים משתלטים לי על הראש. ולפעמים המוח שלי פועל בצורה לא הגיונית. אני יודעת שלפעמים אני אוכלת יותר מדי והבולמוסים שלי הם רציניים, אני יודעת שאני מסוגלת להיות אהובה ונאהבת בצורה מספקת, גם אם זה לא מהאהובים עליי ביותר. הייתי רוצה שיראו אותי וזה מבאס ומתסכל, אבל אלו החיים- מבאסים ומתסכלים ככל שיהיו. אבל אני מרגישה שהתבגרתי, שהשתנתי, גם אם אני חוזרת על דפוסים ישנים, גם אם אני בורחת למקומות של מילוי חורים, גם אם אני רוצה לרפד את עצמי מבפנים עם אוכל שומני, אהבה ישנה, או מבט מנצנץ מהאחים שלי. 

לפעמים קשה לי שלא לפנטז מה קורה אם הייתי אחת מהם. אם הייתי חיה עם בן זוגי ביחידת דיור שכורה בעיר המעופשת ממנה באתי, והכל היה לבן כמו בית משוגעים עם נגיעות של עץ ואלומיניום שחור ובריח של אקונומיקה והייתי מעיפה בדיקות היריון כמו גרביים והחלום שלי היה להיות אמא צעירה, שלומדת משאבי אנוש ושואפת למשרת אם. אולי אולי אולי אז, הייתי שייכת. 

אבל עד אז, אני הלסבית שגרה עם הבת זוג שלה, מבשלת כמו מאמא מרוקאית ל20 איש רק בשביל לגלות שמתאכזבים ממני כי אין לי מפה. אבל זה לא משנה, כי גם כשלא הייתה מפה, הנחתי את כל האוכל על השולחן המלוכלך, עד שהכתמים השחורים שמתחתיו הטשטשו. שמתי חיוך רחב על פנים נפולות והמשכתי בהצגה.  אני רואה עד כמה הן דלות וחסרות כל. אבל עדיין אני רוצה את ההערצה והערכה, אולי אזכה לה ביום מן הימים, אולי הנחמדות הצבועה תשתלם, אבל ככל הנראה שלא.

אני מעדיפה להיתפס כמגעילה או מוזרה, מאשר לעשן נרגילה עם אותה פיג'מה של דיסני ולדבר בלופ על הדירה שאקנה במודיעין שאמורה לשדרג לי את החיים. מעניין מה יהיה כשהם כבר יקנו את הדירות האלה, יהיו עם התארים האלה, הילדים שלהם יגדלו, ולא ישאר להם כלום בפנים, חוץ מכמה בגדים תלויים על קולב מזארה.

המצפון הוא רציני בהרבה מהדבר הזה. כי יש משהו ברגשות הללו שמרגישים קצת מהאיזורים האפורים של בגידה. אני תמיד טוענת בקול נחרץ, שגם מחשבות הן בגידה, שאין מה לעשות- אבל במקרה הזה, אני יודעת, שאלו לא מחשבות כאלו. אני לא רוצה לשכב או להיות בזוגיות עם הדבר הזה שחי בראש שלי. אני מתייחסת אליו לאל גידול (חמסה חמסה חמסה), משהו שנמצא אצלי בראש, שלפעמים קטן ולפעמים גדל. משהו שמשתלט על המוח והתודעה ועל ההיגיון הבריא, משהו שנדלק אצלי כמו קריז של מכור לסמים, וכפי שאמרה הפסיכולוגית האהובה שלי- כל יום ביומו. היום לא נפלת, אז אולי מחר. אני יודעת שהיא אמרה את זה בטון חצי מאוכזב, עכשיו בפרספקטיבה, אבל אני שמחה שלא שיקרתי לה. כי כמעט ואמרתי לה משהו אחר. מעניין אם היא יודעת מתי אני משקרת לה, או שזה בכלל לא רלוונטי לה כל עוד היא רואה את האקסיומה שלי. 

אני יודעת שאני לא מושלמת, אפילו לא קרוב לזה, אני יודעת שלפעמים גידולים מרושעים משתלטים לי על הראש. ולפעמים המוח שלי פועל בצורה לא הגיונית. אני יודעת שלפעמים אני אוכלת יותר מדי והבולמוסים שלי הם רציניים, אני יודעת שאני מסוגלת להיות אהובה ונאהבת בצורה מספקת, גם אם זה לא מהאהובים עליי ביותר. הייתי רוצה שיראו אותי וזה מבאס ומתסכל, אבל אלו החיים- מבאסים ומתסכלים ככל שיהיו. אבל אני מרגישה שהתבגרתי, שהשתנתי, גם אם אני חוזרת על דפוסים ישנים, גם אם אני בורחת למקומות של מילוי חורים, גם אם אני רוצה לרפד את עצמי מבפנים עם אוכל שומני, אהבה ישנה, או מבט מנצנץ מהאחים שלי. 

לפעמים קשה לי שלא לפנטז מה קורה אם הייתי אחת מהם. אם הייתי חיה עם בן זוגי ביחידת דיור שכורה בעיר המעופשת ממנה באתי, והכל היה לבן כמו בית משוגעים עם נגיעות של עץ ואלומיניום שחור ובריח של אקונומיקה והייתי מעיפה בדיקות היריון כמו גרביים והחלום שלי היה להיות אמא צעירה, שלומדת משאבי אנוש ושואפת למשרת אם. אולי אולי אולי אז, הייתי שייכת. 

אבל עד אז, אני הלסבית שגרה עם הבת זוג שלה, מבשלת כמו מאמא מרוקאית ל20 איש רק בשביל לגלות שמתאכזבים ממני כי אין לי מפה. אבל זה לא משנה, כי גם כשלא הייתה מפה, הנחתי את כל האוכל על השולחן המלוכלך, עד שהכתמים השחורים שמתחתיו הטשטשו. שמתי חיוך רחב על פנים נפולות והמשכתי בהצגה.  אני רואה עד כמה הן דלות וחסרות כל. אבל עדיין אני רוצה את ההערצה והערכה, אולי אזכה לה ביום מן הימים, אולי הנחמדות הצבועה תשתלם, אבל ככל הנראה שלא.

אני מעדיפה להיתפס כמגעילה או מוזרה, מאשר לעשן נרגילה עם אותה פיג'מה של דיסני ולדבר בלופ על הדירה שאקנה במודיעין שאמורה לשדרג לי את החיים. מעניין מה יהיה כשהם כבר יקנו את הדירות האלה, יהיו עם התארים האלה, הילדים שלהם יגדלו, ולא ישאר להם כלום בפנים, חוץ מכמה בגדים תלויים על קולב מזארה.