לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


המליצו לי להתחיל לכתוב ונראה לי שזה יכול לעזור...

Avatarכינוי:  chops





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

1/2022

זה הולך להיות פחות יפה הפעם


לפני חודש וחצי חודשיים הייתי בתחתית והיה רע מאוד מאוד.

 

ואז הפסקתי הכל ולקחתי את עצמי וטיפלתי בעצמי והשקעתי ונתתי לעצמי הכל וזה היה מאוד חשוב.

ומאז עליתי קצת כל יום עוד קצת ועוד קצת, והיו כמה ימים שהרגשתי פחות טוב, אז קצת ירדתי אבל באופן כללי אפשר להגיד שהמגמה הייתה עלייה. עליתי על הגבעה הזאת. 

ואז היו לי שלושה ימים מושלמים עכשיו. ואני יודעת טוב מאוד מה קורה כשמגיעים לפסגה של הגבעה. אפשר רק לרדת משם.

והינה אני יורדת שוב. 

והפעם זה נראה כאילו אני לא מצליחה להסתובב חזרה לכיוון שאפשר לעלות ממנו.

וזה מדאיג אותי.

 

אני יודעת שאני יכולה, באופן תיאורטי.

אני גם אולי יודעת מה אני צריכה לעשות בשביל זה. 

אבל אני פשוט לא מצליחה להשתחרר מהרגע הזה שהיה לי כשהרגשתי שוב שאני משתגעת.

אני שונאת את זה יותר מהכל כי זה כל כך לא נכון. מה שאני עוברת זה לא מוזר זה פשוט החיים. זה פשוט תוצאה של לחשוב יותר מידי ולתת לחרדות שלי לספר לי את הסיפור. אבל אם אני אעצור שניה ואנשום ואכבה את כל הסחות הדעת ואמצעי הבריחה ואסתכל פנימה, אני אגלה שאין פה שום סיפור. כל מה שיש זה אותי.

אני לא בסכנה יותר. המחשבות האלו לא יכולות לפגוע בי.

הייתי כבר למטה ואני יודעת איך זה, וכמה שזה היה קשה בסוף הצלחתי לעלות למעלה. אז עובדה שאפשר.

אני פשוט חייבת לשחרר, לתת לדברים לקרות. להסתכל פנימה ולהקשיב. להפסיק לברוח.

 

אני רוצה להפסיק עם כל ההסחות דעת המטופשות האלה.

אני רוצה לזרוק את הטלפון שלי לפח.

אני רוצה שכולם יפסיקו להשתמש באינסטגרם ויחזרו להתקשר אליי בטלפון של הבית.

אני רוצה שהלימודים יפסיקו להיראות לי כמו כזה ביג דיל.

אני רוצה להיות מאושרת.

אני לא מצליחה לכתוב את המחשבות שלי כמו שצריך.

 

חלמתי שכל החברים שלא אמרתי להם מזל טוב ביום הולדת חוזרים לרדוף אותי. יאיי...

נכתב על ידי chops , 19/1/2022 23:16  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החיים בצל היופי


חבר לא קרוב שלי אמר לי את המשפט הבא: "בגיל 19 גיליתי שאני לא הבן אדם הכי יפה בעולם."
אני חשבתי שזה figure of speech אז רק צחקתי ואז הוא אמר לי, "אני רציני לגמרי."
וכן, מדובר בבחור מאוד יפה, כזה שגם רואים עליו שהוא היה ילד יפה. אני מכירה את זה כי אחותי היא כזו. היא הייתה מהילדות שאנשים עצרו את אמא שלהן ברחוב כדי להתפעל מהן. אבל בכל זאת, הדבר הראשון שעבר לי בראש היה: וואו, הינה חוויית חיים שמעולם לא חוויתי.

כמה קיצוני זה, ועם זאת יש פה מן נאיביות שלא גורמת לי להרגיש אנטגוניזם אלא דווקא מסקרנת אותי. זה מעניין אותי איך זה מרגיש. 
איך זה להסתובב בעולם כשהמחשבה הזו נמצאת שם איפשהו בראש? אני תוהה איך זה לדבר עם אנשים אחרים, האם הם מרגשים אותך בכלל? האם אתה מוצא בהם עניין?
איך זה לעשות פעולות בסיסיות כמו ללכת לבית ספר, או למסיבה או לדייט, ולהסתכל על כל האנשים האלה ולדעת שאתה הכי יפה מכולם. והאם זו ברכה או קללה? האם אתה שמח או עצוב כשאתה יודע דבר כזה?
האם הידיעה הזו גורמת לך לפחד? אתה מסתכל על אנשים יפים אחרים בתור תחרות? אתה יודע שיבוא יום שבו אתה לא תהיה הילד הכי יפה בעולם, ואז מה כן תהיה? כלום. אתה חושב שאתה רק הילד הכי יפה בעולם?
"למזלי, ההורים שלי היו מספיק צ'יל כדי להרגיע אותי ולא לתת לי לעוף על עצמי."
באמת מזל. אחותי לא נהנתה מאותו מזל ולכן היום, כשהגיל מתחיל לתת את אותותיו והלידות משנות את הגוף ואת הנפש, היא כבר יודעת. היא יודעת שהיא לא. וזה הגיע מאוחר מידי, ועכשיו היא מפחדת שהיא לא תמצא שום דבר אחר להיות הכי בו.
וזה מאוד חבל, כי היא מאוד "מאוד" בהרבה דברים. והיא גם מאוד יפה. אבל בשבילה זה לא מספיק כי "מאוד" זה לא "הכי". כנראה שכשהיית פעם "הכי", זה קשה להיות כל דבר אחר.

למען הסר ספק, אני לא חושבת שהוא מבלף. אין לי ספק שזה בדיוק מה שהוא חשב. לא היה שום דבר יהיר או נרקסיסטי בדרך שבה הוא סיפר לי את זה; זה היה יותר כמו וידוי. זה היה כאילו הוא סיפר לי שהוא בגד במישהי. כאילו הוא עומד מאחורי זה אבל עדיין קצת מתבייש.
ואני מסכימה, שאם אתה מוציא משפט כזה מהפה שלך ראוי שתתבייש קצת. אבל האמנם?

האם זה עד כדי כך נורא?

כשאני הייתי ילדה ידעתי שאני הילדה הכי פחות יפה בעולם.
כמובן שזה לא היה נכון, וגם למזלי, גיל ההתבגרות היטיב עמי והיום אני מסתכלת במראה בשביעות רצון. אבל אז, הייתי בטוחה בכך. וגם אני לא בילפתי, כי באמת חשבתי שלהיות כל אדם אחר היה נותן לי יותר נקודות במקצה היופי מאשר מה שנתקעתי איתו.
אני בטוחה שהרבה אנשים חושבים כך.
ואני שואלת, מה יותר גרוע?

כשהוא גדל הוא הבין שיש עוד אנשים יפים, ואולי ההבנה הזו באה ביחד עם ההבנה שזה אבסורד לחשוב שאתה "הכי" במקצה שאין בו ניקוד, או שופטים, או פרסים.
כשאני גדלתי הבנתי שכולם יפים פחות או יותר כשהם נינוחים ורגועים. כי אנשים יודעים לזהות את זה בלא מודע ונמשכים לזה. מן קטע הישרדותי שגם לחתולים יש.
וגם שזה כן משנה אבל לא עד כדי כך.
ועדיין אני שואלת את עצמי מה יותר גרוע, להרגיש בראש הרשימה או בתחתית שלה.
נכתב על ידי chops , 15/1/2022 13:46  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לchops אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על chops ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)