לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כל מיני דברים שיש לי בראש




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2022

כעס


אני מרגישה כמו יתומה, למרות שההורים שלי עדיין בחיים. עדיין, כי אני לא יודעת עוד כמה זמן הם ישארו, זה תלוי בהם. שניהם מתמודדי נפש שלא רוצים לעזור לעצמם וטרודים בכל מיני התמכרויות מזיקות. זה מכעיס לגדול ככה. למרות שאני בסוף שנות ה-20 שלי ואני אדם מבוגר לתפארת מדינת ישראל, זה מכעיס שהמבוגרים שהכי קרובים אלייך הם כאלה חלשים. שההורים שלך הם כאלה פגיעים.


זה לא שהתמודדות נפשית היא חולשה, יש כאלה שיגידו שזה מצריך המון חוזק ואני מסכימה, גם לי יש את השיט שלי, אבל מרגיש לי שהם פשוט מוותרים על החיים, שהם נכנעו כבר, שיש שדים בתוכם שהם לא מעיזים להתמודד איתם, תיבת פנדורה שהם לא מסוגלים לפתוח. שניהם כל כך שונים אבל כל כך דומים, בקטע הזה הם כל כך דומים.


 


אולי עכשיו כשהם לא רוצים בקרבתי, כי אני מפריעה להם להיות מכורים, למען האמת הם דיי שונאים אותי עכשיו ועצבניים עליי, אז אולי עכשיו כשהם לא רוצים בקרבתי ומרוחקים ממני, אולי זה סימן שאני צריכה לשחרר אותם, לתת להם לעשות את השיט שלהם ויהיה מה שיהיה.


לא כולם רוצים לקבל עזרה, יש להם את הזכות גם לא לקבל אותה. הם אנשים מבוגרים. כמובן שזה כואב מאוד מאוד מהצד בתור אדם קרוב שאוהב אותם ורגיש להם, אבל הגיע הזמן להפנים שהם אנשים מבוגרים והם אחראים לעצמם.


 


זה מכעיס אותי מאוד הסיטואציה כי אני אומרת לעצמי למה אני, למה דווקא אני ואז אני נזכרת שיש הרבה אנשים שיש להם הורים כמו ההורים שלי וזאת לא רק אני. זה ככה קרה שאני חלק מאותם אנשים, אולי דברים יכלו להיות גרועים יותר.


 


בא לי שיחבקו אותי ושיכילו אותי, בא לי לקבל אהבה מהם ולהרגיש מוגנת כמו ילדה קטנה אבל זה לא יקרה, אנשים כמוהם מתקשים לאהוב אפילו את עצמם.


אני צריכה ללמוד לספק את הצורך הזה לעצמי, לחזק את האהבה העצמית שלי ולסמוך על עצמי יותר.


 


ככל שהם מזדקנים זה נהיה מפחיד יותר וגרוע יותר.


 


 


בכל מקרה, הבוסית שלי בעבודה לא מקלה על החיים שלי. בכלל לא. לפעמים דברים רעים מגיעים אלייך במכה כמו מפולת שלג. את מרגישה מותקפת וחסרת אונים מול המציאות. את אומרת WTF מה קורה כאן? תנו לי רגע לסדר את העניין הזה למה אתם מפילים עליי עוד?


 


אבל ככה זה היקום, הוא לא שואל אותנו, ואולי יש לזה מטרה נשגבת שאני לא מבינה, ואני צריכה לפתור את השיט הזה בעצמי. זה חלק מהסבל האנושי שבודהה דיבר עליו וגם קאמי, אין אדם שלא חווה בעבר, חווה בהווה או יחווה בעתיד מנת גדושה שלו.


 


 


 


יש לי היקשרות להורים שלי, או יותר נכון היקשרות לרעיון של "שהיו בריאים נפשית, שיהיו מאושרים", כי לפי הראש שלי, כשהם יהיו מאושרים אני אהיה מאושרת. אבל מה שלא הבנתי כל השנים האלה זה שצורת המחשבה הזאת מזיקה לי מאוד. כי בזמן הזה שחיכיתי שהם יהיו בריאים ומאושרים, אני הזנחתי את עצמי. ואולי גם היה לי נוח לברוח מעצמי, לההתעסק בבעיות שלהם מאשר להתעסק בבעיות האישיות שלי. זאת צורת דחיינות מאוד מתוחכמת.


 


 


אני בחורה צעירה שהזניחה את החיים שלה, והלכה כמו עיוורת בחיים, זה משהו שקשה להסביר. זה לא שלא עבדתי או לא עשיתי דברים. עשיתי המון דברים אבל לא הייתי נוכחת בהם. לא הייתי נוכחת בחיים. הייתי כמו רוח או צל, אבל לא למראית עין, אלא בפנים. ריק. יש משהו שאני לא מסתכלת עליו.


 


הסתכלתי לפעמים אבל לא להרבה זמן ובאופן אירוני נהייתי אפילו כמוהם, מפחדת להסתכל על השדים שלי, מכחישה אותם או מתעלמת מהם. עד שהתחלתי להתעניין בפסיכולוגיה ורוחניות.


 


אני אדם שמרצה אנשים, אני אדם כזה שרוצה להרגיש בנוח, ולכן יש לי נטייה לרצות אנשים, להיות נוחה להם.


ההתנהגות הזאת עזרה לי לשרוד בילדות, לגרום להורים שלי לשים לב אליי וזה עבד. הייתי נוחה ומרצה, כמו מים, התאמתי את עצמי אליהם כמו פלסטלינה וזה הולך איתי לכל החיים הדפוס הזה. המחשבה הסמויה שמשהו איתי לא בסדר ושאני צריכה לרצות אנשים ולגרום להם להרגיש ליידי בנוח כדי לספק את צרכי החברתיים וכאלה.


 


עכשיו אני מודעת לזה וככל שאני יותר מודעת לזה יותר קל לי להפחית את זה. התחברתי לצד הלא מרצה שלי בשנים אחרונות מתוך מודעות. אנשים שונאים את זה. יש כאלה שבסדר עם זה אבל אני רואה איך אנשים מהסוג השתלטן שרגילים שכולם מתרפסים בפניהם שונאים את זה. וזה טוב כי זה מרחיק אנשים מהסוג הזה. אני רוצה אנשים שיאהבו אותי ושיקבלו אותי בלי שאני אצטרך לרצות אותם.


 


 


הבוסית שלי מאוד שתלטנית.יש לי דחף לריב איתה ולהתווכח איתה כי זאת האנרגיה שהיא משדרת, אנרגיה של קרב או מלחמה. יש לי הרבה מה לענות לה. בהתחלה הייתי עושה את זה, אבל אני לא עושה את זה היום משני סיבות:


א. אני צריכה את העבודה בינתיים ואני רוצה שתהיה אווירה נסבלת


ב. היא לא מאוד אינטלגנטית, למען האמת היא אדם דיי פרימיטיבי וזה בעייתי להתווכח עם אנשים כאלה כי הרבה פעמים יש להם אגו גדול ושברירי שמכפה על האינטלגנציה וכמו שאומרים, כשמתווכחים עם אדם טיפש בסוף הוא מוציא אותך טיפש.


 


אז בשלב הזה להיות אדם מרצה דיי מועיל לי, אני פשוט לא אומרת את כל מה שיש לי להגיד באמת ומה שיש לי להגיד באמת זה כל מיני ניתוחי אופי (שיש לה אישיות נרקיססטית) התפלספויות על תרבות העבודה המודרנית ועל בוסים רעילים ועל תרבות הצריכה וצדק ושוויון וכו. אנשים מסוימים כאן חוטפים מזה קרינג', מאנשים כמוני שחושבים ככה או מדברים ככה, תמיד היתה לי בדיחה ביני לבין עצמי על זה שאני פה בטעות ואני לא שייכת למקום הזה.


 


 


המטרה שלי היא לצאת מהבית בתקופה הקרובה, אני אתמיד בעבודה ואחסוך כסף ואז אשכיר דירה נחמדה וכשיהיה לי מספיק כסף יהיה לי גם חופש לבחור עבודה אחרת. וזהו, ככה זה יהיה. אני משחררת את ההורים שלי, אני לא אחראית עליהם. שיעשו מה שבא להם. אני אעשה מה שבא לי. הגיע הזמן להשקיע בעצמי ובאושר שלי. החיים כל כך קצרים.


 


 


כשאני חושבת על זה שהעבודה הזאת היא זמנית זה עושה לי טוב.


כשאני חושבת על זה שאני הולכת להעביר X זמן בעבודה זה עושה לי רע כי רק התחלתי וזה מרגיש המון, במקום זה בחרתי להתמקד ביחידת זמן קטנה יותר, יום או שבוע.


אז אני אומרת לעצמי אוקיי יש לך רק משמרת היום ואחריה את תנוחי ותפנקי את עצמך, תעשי יוגה, מדיטציה, תקראי ספר, תצרי משהו, תהי עצמך.


 


בעבודה צריך לשים את האישיות שלך ואת האופי שלך על סטנד ביי, אני לא יודעת אם זה תקף לכולם אבל האישיות שלי מאוד לא מתאימה לעבודה בצורה הגולמית שלה ואני סוג של צריכה לחנך את עצמי כל יום מחדש להיות עובדת.


בכנות, אני לא חושבת שהאישיות של רוב האנשים מתאימה לעבודה, כולנו מאולפים בצורה כזאת או אחרת.


 


 


 

נכתב על ידי Lyla1 , 19/5/2022 22:36  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום גרוע


יש ימים כאלה שהם טובים. שהכל יותר מסבבה. ימים שבהם נראה שהיקום מחייך אליי ואני הבת המועדפת.

ויש ימים גרועים, ימים שבהם אני אומרת WTF?

 

אני שמחה שהיום הזה נגמר ושאני נמצאת בבית, במקום בטוח, הולכת לישון בקרוב ולאגור כוחות להמשך חיי. אני מתמודדת יפה לדעתי. טוב מספיק. 

נכתב על ידי Lyla1 , 15/5/2022 20:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סדק קטן בתוכי


זה מתסכל לפעמים, הפער בין הדמיון למציאות, לבין הרצוי למצוי.

מצד אחד זה יותר מתסכל אותי מבעבר כי אני יותר מודעת לשלילי שיש בעולם ולכן הפער בן מה שקורה בראש שלי לבין המציאות מרגיש גדול יותר וזה כואב יותר.

מצד שני, אולי עם הזמן זה פחות מתסכל אותי כי אני יותר מודעת לשלילי שיש בעולם ולכן מראש אני ממעטת לפנטז, לדמיין, לקוות.

 

מרגיש לי שכולם בכל מקום דוחפים אותי למקום הזה של להיות מבוגרת צינית. אני לא רוצה להיות כזאת. אני רוצה לשמור על נפש האמן שלי, על התמימות הילדית, על האופטימיות מה שנקרא.

אבל אני מתקשה. לחיות מהמקום הזה זאת מותרות שרוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם ועדיין, רבים כל כך כמהים לזה.

אני מנסה לעודד את עצמי ולהזכיר לעצמי לשמור על זה, לשמור על סדק קטן בתוכי שדרכו יצא האור הזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי Lyla1 , 12/5/2022 01:19  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  Lyla1

מין: נקבה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLyla1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Lyla1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)