אני אוהבת את האנרגיה המפכחת של שבתאי כי הכאפות מאד פרוגרסיביות. אי אפשר בכלל לנוס לשום מקום אלא אל המורה הזה, לעבור את מבחניו. ואני כותבת את זה כי לפעמים כמו הבוקר מתרחשים אירועים פוגעניים כלפי, כשפעם יכולתי להסס מאד לפני שאני פותחת את הפה עד כדי אילמות. איכשהו העולם הזה לא משאיר לך ברירה אלא לעבות את העור הזה שיגן עלייך, עיבוי כזה שלא מאבן את הלב כי אם יש דבר שבחרתי לשמור עליו זה על מתיקותו של לבי. אז זה יכול להיות שפתיים שסוף סוף נפתחות ומרימות את הקול מול העבירה נגדי.

אני לא מוכנה שישפילו אותי. פעם התרתי את זה בדרך של לא לתקשר את זה. ואלוהים, אני רק מתחילה את הדרך בלרקום לעצמי קול רם מול אלו שרומסים. ורמיסה יש לה המון, המון, צורות. ורק אני מחליטה איפה עובר גבול. כי הכל זה מלאכת מינונים.

אני גם מהרהרת בפלוטו, שהדהד על האופק בשעת לידתי. וירח הדוק אליו.

להוולד עם פלוטו וירח על האופק מרגיש לי כמו להוולד עם כדור אש מרצד ונוטף מהריאות, שורף פנימה, או מפגיז החוצה, במקרה הנדיר הוא מכלה את כל מה שמסביבו. כשמדובר בהתנכלות בחיים האלו כלפיי, לעתים, משהו שבהרגשתי הרבה מאלו שנולדו עם פלוטו בבית ראשון, אני יודעת שטוב בחרתי לקחת את הכח של פלוטו למאורות טובים. אני לא אהרוס אף אחד - על אף ואני מסוגלת לכך. יש בי את כח היצירה לכאן ולכאן. יחד עם להתבגר להבנה הזו אני מגלה דבר נוסף. כאשר כוחו של פלוטו מתבוסס בי והיגון והזעם נאגרים בי במהירות עזה, אז האחראיות על הסבל שלי היא עצומה, כי העוצמה הפנימית של פלוטו דרך רגשות קשים בהכרח אומרת שכל מי שמסביב ירגיש את הבערה הזו, דרך אימת השתיקה למשל, ויפגע. לפלוטו יש הד איטי מאד והוא חודר. אז אני חושבת לעצמי ככה, שלטפל בעצמי ולעזור ללבי לא לכאוב, לעולם לא יהיה עוד למעני בלבד. חכמת העקרב ((פלוטו)) מיושמת דרך פיצוצים בעולם הנוזלי שלי. שאני קמה עליהם מחוררת אך מזוככת.

יודעת שבצד הכובד הזה קיבלתי צידה לדרך הזו, מעדנים טובים של רגישות ורוך. ולב טוב. ויצירה שמחלחלת בין תאיי. רפואות שקטות, רפואות שצריכות קול מובע.

לקח זמן רב כל כך להוולד הנה שוב

היד מסובבת את המפתח כעת ממש