14.05.22

אני תוהה לעצמי אם לא הייתי גרה לבד ומרגישה לבד בעולם, האם הייתי מתגעגעת באותה המידה?

האם היה לי את הצורך לבדוק עלייך, לרצות לדבר איתך?

אני מניחה שלעולם לא אדע.

השבוע שלחת לי הודעה, צילום מסך שנפתחות חניות של ויקטוריה סיקרט. כאילו אנחנו חברים ככה סתם שלחת את ההודעה הזו, כאילו לא עשית לי את הדבר הכי רע בעולם. אז נפל לי האסימון שאני צריכה להתחיל להציב לך גבולות ובעצם לעצור את כל ההתנהלות הדפוקה שקורת בנינו.

אבל לא הייתי מסוגלת.

אני לא מבינה למה אני משאירה לך פתח, אני כאילו שומרת משהו למתישהו. שומרת אותך ליום שאצטרך כמו שקרה לפני כשבוע וחצי. אבל למה? יש לי סביבה תומכת ואוהבת. למה אני צריכה שאריות ממך?

החלטתי לקחת הפסקה, מהחיים מהבנים ממך.

לתת לעצמי לשקוע עוד קצת בלבד שלי כדי להגיע מוכנה לעתיד.

אני רוצה למצוא מישהו שיהיה שלי, שיהיה איש הסוד שלי, שאני אוכל להתקשר אליו בסוף כל יום ולספר לו כל מה שעברתי. מישהו שייתן לי כתף שיהיה לי לעוגן. מישהו שיחשוב עלי מעבר, שידליק לי דוד לפני שאני חוזרת, שאדבר איתו כל הלילה על החיים ולא אפסיק לצחוק איתו.

ובאופן אירוני, הכל תלוי בי. הכל תלוי במוכנות שלי ברצון והקבלה הפנימים וכנים שלי.

ביום שאני אקבל את עצמי ואת הלבד זה יקרה.

כל מה שאני צריכה זה לשחרר, ולשחרר זה הכי קשה.