אני מדחיקה את הצל כבר הרבה זמן

זה הזמן לתת לדברים לצאת החוצה

אנחנו לא ילדים

אפשר להתמודד עם הכול

הבעיה עם הצל שלי זה שהוא אוהב אלימות מכל מיני סוגים ושהוא לא מאמין להצגות

כדי לרצות את הצל צריך לשים את כל הדברים הטובים על המזבח

הדברים שבניתי לעצמי, הם מרגישים מזויפים בצל הצל

הדעת שלי מסרבת להשעות את הספק

משחקים לא יצליחו איתי

רק אלימות הוא רוצה

ממש כמו באותם הימים עם המחנק, זה אותו הדבר

בראש שלי הוא מצמיד אותי לקיר ואני נחנקת ויש סכין ויש חיוך עם שיניים חדות ויש פאלוס ויש מכות

וכשאני יושבת אל מול סוף העולם זה אחרת, כי לא מתאים פאלוס, בעיניי רוחי אני שוכבת על הרצפה והצוואר שלי מדמם

במקרה הגרוע זו אני חותכת את כל הדברים

אני מבקשת מהפיל שבחדר שיעזור לי לשבור את כל המכשולים

שיעזור לי לרתום את האופל הזה ולהמיר אותו לאור

אני מתפללת לאישווארה שיכניע אותי בכוח הזרוע או שיהרוג אותי

זה תמיד טנגנס בכל הפנטזיות שהצל ממציא, כי הוא בחר להישאר בחושך

הוא מושלם ככה, אם היה יוצא אל האור הצל היה מוצא דמות שונה להשתמש בה

כואב לי מאוד, אני לא מצליחה לעשות הרבה דברים שאני צריכה

אבל אני גם חושבת שזה חשוב להניח את כל הדברים האלו בסדר הזה

לגיהנום יש שבעה מדורים

צריך לעבור דרך כולם

I would recognize you in total darkness, were you are mute and I am deaf. I would recognize you in another lifetime entirely, in different bodies, in different times. And I would love you in all of this, until the very last star in the sky burnt out into oblivion.

נטיות שחלפו חוזרות אלי וזה לא נעים לי
יש לי כל מיני מחשבות על זה שכבר שנתיים אני לא סקרנית בלימודים

אין לי דלק להמשיך ליסוע

אין נחישות גם

שהכול ילך קיבינימט מצידי

אני רוצה רק לשתות תה קמומיל ולראות בית הקלפים

וגם עוגת לימון

ושפרנסיס לא היה הורג את העיתונאית הזו, הוא צריך היה להכניע אותה

היה רק בן אדם אחד שהצליח להכניע אותי

זו נחישות אמיתית

לפעמים אני מאבדת עניין ואז כבר אין מה להכניע

לכו תדעו כמה גלגולי חיים אני סוחבת את המטענים האלה

אני כבר לא קוראת בטארוט ולא שורפת קטורת ולא עושה יוגה, רק אוכלת עוגת לימון ודוריטוס טבעי עם אבוקדו (כשיש)

ושותה גם תה קמומיל

ועייפה כל הזמן ולא מרוצה

ועושה את כל מה שצריך לעשות חוץ מללמוד

משתפרת בהרבה דברים וממשיכה לדחוף קדימה בקצב האיטי שלי

מרגישה פגועה עדיין

פעם זה לא היה ככה, עוד היה לי כוח לחיות

אני מבינה עכשיו

הפצעים עדיין פתוחים

הצלחתי לנקות אותם

אבל אני עדיין שותתת דם

עיניים נוצצות זה כשעזרא חיים רוצה שנתחתן או כשאני יושבת מול סוף העולם ונאמר לי שהכול בסדר. אני מרגישה שלא נחתי כבר המון זמן, אני בדיכאון כזה, אני נמצאת במצב של burnout רקורסיבי שרק הולך ומעמיק, כל פעם יש שמחה אחרת לשמוח בה ואני שמחה. מתחת להכול יש שטיח של עצב וכאב, מגיל שמונה הגוף לא הפסיק לכאוב, ואחרי כמה טראומות ילדות הדעת אלימה כלפי פנים. מאז שאני יושבת בלימוד על צער הדעת מחריפה עוד יותר. אני נותנת המון תירוצים למה לא להתחבר לצד האפל שלי, אין לי כוח לזה שוב, אבל הוא רוצה לצאת החוצה. הלכתי לראות סרט אימה לבד, נוספרטו, וזה היה הדבר הכי מגעיל שיש. ההתניות שבשכל השתנו וגם אני השתניתי ואני מתנהגת כאילו בזהירות עם עצמי, ואני לא רוצה להרוס כלום, אני רק רוצה לעצור במקום ולקבל את עצמי כמו שאני. השכל שלי לא מקבל אותי כמו שאני, הוא ממש תוקפני כלפי פנים, והוא שופט את כל העולם ואחותו. אני לא יודעת איך אפשר להתגעגע לחיים נורמאליים כשבחיים לא היו חיים נורמאליים. אני מתגעגעת לתקופה ההיא כשחזרתי לבית של ההורים והזמן עצר מלכת, אפילו שהיה קשה מאוד, הייתי כזו חמודה. בשנתיים האחרונות אני לא מרגישה חמודה כי אני סתם שופטת את עצמי בלי סיבה. ככה זה כשמשתפרים בהמון דברים. אני עדיין לא מאמינה שטנגנס חזר וששלחתי אותו ממני, פעם זה היה הדבר שהכי רציתי בעולם, התפללתי בלילות שהוא יבוא, גם כשראיתי בעיני רוחי לולאות תלויות מהתקרה גם אז אהבהתי אותו. אמרתי לו שאישה צריכה שהגבר יתן לה ביטחון והוא הסכים, ואז אמרתי לו שילך. אהבה זה לא דבר של רגשות כמו שזה דבר של התאמה, ראיתי כבר לאן הרגשות הובילו אותי, זה לא מעניין כבר ובטח שאין בזה תחושות שטובות בלב. אז הילד שאהבתי כשהייתי בת ארבע עשרה עשה לי עוקב באינסטוש, וזה אחרי שהוא העיף אותי קיבינימט לפני שלוש שנים כי הוא חשב שאני לא שמה עליו זין. אני פשוט לא מבינה למה זה טוב, ברור שאני אוהבת אותו מאוד, אבל כאילו מה אתה רוצה ממני בכלל. אני מוחה בכל תוקף, זאת לא העונה שבה כל האנשים החשובים חוזרים אלי בשביל צומי כאילו החיים שלי לא המשיכו הלאה, זה ממש לא לעניין, מה אני צריכה להבין מכל הדברים האלה? אני מבינה שהחיים שלי תותים עכשיו, מספיק כדי לשים זין על כל האידיוטים שהכאיבו לי, אבל עדיין כואב לי. כרגע זה פשוט לחיות עם כאב שהוא כזה גדול. אלה כבר לא התניות או נוירוזות, זה פשוט ערימה של מכאובים שמאוזנים יפה אחד על גבי השני. אני מתבוננת בהם והלב בוכה. יש לי המון דברים לשמוח עליהם ואני שמחה ומחייכת כל יום, אבל מתחת להכול זה עצב שאפשר לטבוע בו. יש לי כרטיס טיסה לירח, בקרוב אעזוב, גבוהה מעל הארץ, והדמעות שאבכה יהפכו לגשמים שיטפטפו ברכות על חלונך, לעולם לא תדע.

הנהלת ישראבלוג, אני בזה לכם. אני משתדלת לא לקלל אתכם. אתם גורמים לכולם לעזוב לאלפא בלוג וליוהו המפגר הזה, וזה מחוסר ברירה. האנשים רוצים להיות כאן!!! נכשלתם!! כבר קיללתי אתכם מספיק בפוסטים קודמים. ואפילו ייעצתי לכם, עצות כאלה שמוציאים עליהן ווחאד חשבונית, אתם מאכזבים כבר שנים ברציפות. מה יש לכם.