הייתי מבולבלת באופן תהומי בפעם האחרונה. ביום שבת שאחרי הפוסט, בשעות הבוקר המוקדמות, היו לי תחושות של אומללות בגלל טנגנס, כאב לי הגרון ורציתי לבכות. אז שלחתי לו הודעה משהו כמו 'אני רוצה לדבר איתך הערב, תהיה כאן?' והוא ענה שכן, וגם שלח הודעה חמודה כאילו הוא לא יכול לחכות. אבל לא היתה ברירה והוא היה חייב להמתין עד שאסיים עם הדברים. וכשסיימתי עם הדברים הסברתי לו שוב שיש לי את עזרא חיים ושאנחנו הולכים להתחתן, הוא שאל למה אני מספרת לו את זה אז עניתי את האמת: כדי שתחסום אותי לפחות עד הגלגול הבא. אבל הוא לא חסם אותי. למדתי עליו שכשאומרים משהו שלא נראה לו הוא מתחיל לעשות בדיחות ולדבר בזלזול ובציניות. וזה דבר שלא ידעתי עליו כשעוד היה בנינו דיסטנס מהדהד. זה דוחה אותי מאוד. אמרתי לו שתמיד יהיה חבר והמשכנו כל אחד בדרכו. בסוף מצאתי את הכוחות לחסום אותו בעצמי, אבל עכשיו אני חושבת שזה דבר מאוד נוראי לחסום מישהו, ולכן אני שוקלת לבטל את החסימה. ביום שאחרי ראיתי בבכי שלי את ההתנהגות שלי איתו באותה התקופה, ראיתי באופן בלתי רגיל שלא ניתן להסביר במילים. אבל,

כשהכרתי את הפונקציה הטריגונומטרית הנ"ל אני גרתי עם גבר מתעלל והייתי במצב מתקדם של ניוון רגשי. כיביתי את כל הרגשות ופשוט המשכתי כי לא היתה לי מחשבה על ברירה אחרת. חייתי מהיד לפה במשך שנים, סטודנטית, עובדת, עקרת בית, מסביב לשעון בלי יום חופש שיציל את חיי. אז הכרתי אותו בקיץ, אחרי כמה חודשים התחיל השבר כשהתחלתי ממש לחבב אותו, ושם התרחשו חוויות שאינן מהעולם הזה כמו שתיארתי בפני העדים בבית הדין של דעת הקהל. והתאהבתי בו מאוד ומעולם לא ראיתי אותו, והוא עזר לי להתמודד עם הכאב שהיה בבית והוא עזר לי לחשוב על לברוח לבית ההורים. הוא לא עשה את זה באופן אקטיבי, הנוכחות שלו והמצב הרגשי שלי יחד הם אלה שגרמו לי לרצות לעזוב. אבל עד שעזבתי היתה עוד דרך ארוכה. בשלב מסוים ההתנהגות שלו עשתה לי כאב בלב, וזה קשור לפסיכולוגיה בגרוש שלי, ההימנעות שלו קרעה אותי מבפנים. והכאב הזה היה אותו הכאב שהייתי צמאה לו בגיל 16~ כשרציתי להתאבד והרעבתי את עצמי והלכתי לאנשים שיכאיבו לי שוב ושוב למרות שהם שרטו לי עוד יותר את השכל. אני מכורה לכאב כבר המון זמן, אולי עוד מאז שאביעד חנק אותי בבית הספר. הכאב שהגבר בבית נתן לי לא היה זהה, הגבר בבית איבד את הכבוד שלי, הוא לקח עליו תפקיד שלא התכוון למלא לכתחילה. הכאב שטנגנס נתן לי היה כאב של צימאון לחיים ולמוות, הוא נתן לי חיים וגרם לי לרצות למות, הוא היה כל מה שעשיתי כדי להשמיד את עצמי בימים הנוראים ביותר, אני תמיד חזרתי בשביל עוד לא משנה מה היה היחס. כשהיחס היה טוב הייתי בגן עדן וכשהיחס היה רע רציתי להתאבד, טיפסתי על הקירות. חזרתי אליו שוב ושוב, הכאבתי לעצמי. זו האמת הפשוטה והקרובה ביותר בנוגע לקשר שלי עם פיודור. אני אוהבת אותו אבל לא כמו שחשבתי שאני אוהבת אותו, האהבה שלי אליו היא אדירה אינספור מונים יותר מאהבה רומנטית. אני תופסת אותו להיות מלאך, זה מלאך שחור. מלאכים מגיעים אלינו גם כדי לעורר בנו כאב, והכאב הזה מרפא אותנו. הלוואי שהייתי תופסת ככה כל אחד שהכאיב לי. היום יש לי מלאך לבן בבית, אין לי טעם להתעסק במלאך השחור, לא משנה כמה אהבה יש שם. כמו כל אדם שהתמכר, אני עדיין מכורה, רק הניסיון והעבודה הפנימית עוזרים. כשהפעילות המנטלית מתעדנת גם הכאב הקטן ביותר מרגיש כמו הסכין. עלי לעמוד בזה בפכחות בלתי נלאית מעתה ועד עולם ושום דבר לא יעזור לי.