אני כותבת רק כשאני לבד, כרגע אני לא. יש הרבה מה לומר והכול שטויות.

אני מפזרת את עצמי בין כל מיני עניינים ואז תוהה למה שום דבר לא הולך באמת. מוצאת מקלט בקניות של דברים יפים, אמנות קטנה וקישוטים.

אומרת לעצמי שהחיים שלי מתפרקים רק כדי למצוא מי אשם. אבל האמת היא שהחיים שלי רק הולכים ומתגבשים, מה שעבדתי בשבילו במשך שנים קורם עור וגידים, הקרבתי הרבה בשביל זה ועכשיו אני בתוך הראש שלי כמעט אפאתית לחלוטין. זה לא שלא טוב לי, לרוב כבר לא אכפת לי איך יתקיימו הדברים. מעניין אותי רק השקט שלי והדרך שלי לשקט נוסף.

גם כשהכול רועד סביבי וגם כשאני עצמי רועדת זה כבר לא מעניין במיוחד, אפשר לומר שהכול בסדר, אלה רק כאביי גדילה שאני מרגישה כבר 5 שנים ללא הפסק. אחרי הדחקה של חמש עשרה שנים זה טבעי שיהיה קשה לשחרר הכול החוצה, ציפייה לכל דבר אחר היא הזייה, אני יודעת שאני בסדר ושיש לי יותר כוחות של שפיות מלרוב האנשים.

העמדתי פני מתה כדי שהילד שאהבתי יפסיק לחנוק אותי ומאז יש לי עניין לא גמור עם המוות בכבודו ובעצמו. המוות הציל אותי לא בחינם, חייבת להיות תמורה בכל עסקה, את הנעורים שלי שילמתי לו ועכשיו אני מתבוננת על כל השיט הזה ולא יודעת איך זה ייפתר. אני מרגישה טוב להתחבא בחושך היכן שהמוות נמצא מאיזושהי תחושה שהוא יגן עלי שוב אבל המוות לא חייב לי דבר, זו טיפשות תהומית, היבריס. השכל לא רוצה להיפגע שוב באותו האופן, אין כאן מיסטיקה והתבוננות אל תוך האופל, זהו זה – וזה הכול, אני מצטערת על כך שאין תוכן. נאמר גם שאין סיבה להצטער.

עברה שנה מאז שנשאתי תפילה לירח המלא שהיה ענק כשהוא זרח. ביקשתי שכל הדברים שמפריעים לי ילכו. לפני שבוע התבוננתי בו שוב ואמרתי תודה עם חיוך שובב, כאילו לא סבלתי כלל. אני תוהה רק מתי כל הדברים הקשים האלו מהרסיסים שהם יהפכו לסיפור שאפשר לספר.

אני חולה כבר שבועיים ואני מתלבטת את מי להאשים: את האביב, את המזגנים, את האיראנים, את נפילת המתח, את הסטרס מהלימודים או פשוט את עצמי פאקינג. האמת נמצאת איפשהו שם באמצע.