זה נחמד לדעת שהמקום הזה עדיין קיים. הוא היה ה-מקום האידיאלי לנוער אאוטסיידר כמוני.

אני בחיים לא אשכח את התחושות החמימות שהיו לי כשהייתי צעירה בת 14 וגיליתי את המקום הזה.

כתבתי מלא בלוגים ונטשתי אותם.

עכשיו אני בת 30 ועדיין יש לי את ההרגל הלא טוב הזה של להתחיל דברים חדשים ולא להקפיד עליהם.

אבל אני עובדת על זה. ואני לעולם לא אפסיק.

על פני השטח מלא דברים השתנו. אבל בסופו של דבר משהו בי נשאר אותו הדבר. אני אותה נערה מוזרה.

אותה אחת שמרגישה תחושת בדידות סובייקטיבית בעולם הזה.

למדתי ואני עדיין לומדת לתעל את הכאב הקיומי הזה לאומנות.

זה אחד הדברים הכי משמעותיים בחיי. בין אם זה כתיבה או ציור.

אני מרגישה הרבה רגשות נוסטלגיים כלפי העבר, הכל הרגיש תמים יותר.

למרות אז כשחייתי הכל הרגיש כרגיל, לא חשבתי שבעתיד אחשוב על זה ככה. חשבתי שהעתיד יהיה כל כך מדהים שלא יהיה לי אפילו זמן לחשוב על העבר. הייתי אופטימית.

והעתיד, כלומר הווה, הוא סבבה, במובנים מסוימים. יש ברכה בלגדול ולהחכים. אומרים שהמוח האנושי משלים את ההתפחות שלו בין גיל 25 ל-30 ואני בהחלט יכולה להעיד שאני מרגישה יותר "אפויה" ותודה לאל. 

אבל לא ציפיתי שהעתיד, כלומר הווה יהיה ככה. אני חושבת שזה התחיל להתדרדר מאז הקורונה, בחמש שנים האחרונות.

בגלל זה אני רוצה ומאחלת ששנת 2026 תהיה שנה של עלייה וצמיחה. בכל התחומים.

בעיקר רוחנית.

ושבמקום שהדת שלנו תהיה כסף, היא תהיה אהבה.

יצא לי קצת היפי לא?

חחח אולי. אבל זה בסדר, תאמינו לי :)