מרגיש כמו להתבגר.

אני מוצאת את עצמי הולכת בכיוון חדש לגמרי, כזה שנראה לי לא ממש שייך אליי לפני שנה, והוא מרתק ומאתגר ואם רק יהיה מספק כמו שאני חושבת שיהיה, כנראה שתהיה לי קריירה. איזו מילה של גדולים - קריירה. פתאום אני חושבת על מקום משלי (עסק! זה נקרא עסק! ואני אצטרך להתמודד לבד עם דברים מפחידים כמו מס הכנסה ורשיון עסק ותמחור וכל מה שקשור בזה!). הבחור מדבר על המושב שיקים בצפון ואני רואה את עצמי איתו, מתרחקת למשך חיים שלמים מהמרכז המאוס עד זרא הזה. איך זה שלפני שנתיים לא הייתי מסוגלת לחשוב בכלל על חיים חדשים, והיום זה כמעט מובן מאליו? איך אני רוקמת, רותמת את עצמי אליו לכל מקום שאליו ילך (מטאפורה, כמובן, כי בעצם הוא זה שכבול בשלשלאות אליי) והעתיד שלי נראה כל כך ירוק וכתום ושמשי? אם אני מביטה לרגע מאחורי הכתף, זה לא היה שם קודם.

בדיעבד, אני מבינה שהחודש בנפרד גרם לי להתפכח; הזמן הארוך המלא במחשבות גרם לי להבין מה אני באמת רוצה ומה הקשר הזה הפך להיות בשבילי - מה שבשבילו הוא כבר היה מזמן. מזל שיש לו סבלנות, לבחור, אחרת לא היה עומד בזה. מה שאני לא מבינה זה למה ההארות האלו תפסו כיוון כל כך לא צפוי וגרמו לי להחליט לנטוש דברים ולפתח תקוות בקשר לדברים אחרים. איך פתאום בניתי מקצוע, קריירה! מה זה המילים-של-גדולים האלו. אני אומרת לאנשים שאני מתלבטת, אבל האמת היא שכבר החלטתי: שנת הלימודים הזו היתה האחרונה בשבילי. אולי אשוב לזה מתישהו, אבל כנראה שלא בקרוב. אני נפרדת מהוגוורטס שלי בשמחה והולכת למקומות אחרים שבהם ארגיש יותר פעילה. יהיה כיף.

והבחור שלי יהיה איתי שם, בכל מקום שאליו אלך, אז למי אכפת.