יום. יום אחד לקח לי כדי להפוך דברים מקצה לקצה. כל כך הרבה דברים קרו ביום אחד עד שאני מביטה אחורה וחושבת, שבוע.

על הארגז הגדול באמצע החדר נחות שלוש קופסאות גדולות בלבן ואדום ועוד כמה קטנות יותר, והן מסמלות את כל מה שחלמתי עליו בחודשים האחרונים. שם נחה לה המצלמה החדשה שלי, מוכנה ומזומנה להתחיל בתפקידה החדש כמקור ההכנסה שלי. שם שוכבת העדשה החדשה, מבריקה וכבדה ויפהפיה, וכל שאר הציוד שבו השקעתי בערך ארבע משכורות.

כשסיפרתי לבחור היום על כל הדברים שקניתי ועל ההחלטות הקטנות להשקיע עוד 100 שקל פה ועוד 200 שם הוא הסכים איתי עוד לפני שסיימתי את המשפט - כשבונים עתיד לא חוסכים באיכות.

המילה הזו - עתיד - גורמת לי לצמרמורות נעימות ויחד איתן להלם שמכה בי באחורי הראש, קצת כמו הרכב שהתנגש בנו לפני שבועיים והטיח את משענת הראש בעורפי. בדרך חזרה ממנו, כשכל הרכוש החדש והיקר שלי מונח לידי באוטובוס בתוך תיק סטודנטים אדום ומעוך, זה הכה בי פתאום: אין דרך חזרה. כבר חודשים שאני הופכת במחשבה הזו, שוקלת ומהרהרת ושוב חושבת, ועכשיו זה כאן. ממש מולי. המחירון כמעט סופי, רק כמה פרטים קטנים עוד נותרו לסכם, והנה - עוד מעט מעט אפשר יהיה להתחיל לשווק, לפרסם, ועוד מעט קט אתחיל לצלם בשביל הפרנסה. הנה, העתיד שלי שוכב מולי בכל הקופסאות היפות האלו שביחד מילאו תיק אחד אדום ומרוט. זו תחושה של התבגרות, ופחד גדול ממלא אותה - מה אם לא אצליח? - אבל כשהתשובה מונחת לה מתחת ללשוני ואני יודעת אותה בוודאות - שזו הדרך הנכונה ובפעם הראשונה בחיי בחרתי את השביל שלא מסתיים במבוי סתום - אני יודעת: יהיה טוב.

ואם לא הספיק לי יום של התחלה (או כמו שהבחור הגדיר את זה - השקעה עסקית, כמו לשכור משרד או לקנות מחשבים וציוד לעסק חדש), אז בסופו של יום אני יושבת לצד בחור שכנראה הרבה יותר טוב מכל מה שמגיע לי, ואם גם זה לא מספיק - אני מגיעה הביתה כדי לגלותערמה של שוקולדים מהטובים ביותר ממתינים לי על השולחן, מתנה מאחי היקר שנוצח בהתערבות והיה חייב לי שוקולד, "אבל לא סתם פשוט", כהגדרתי.

"חישבתי שזה עם ריבית מצטברת," הוא אמר לי בחיוך כשהודיתי לו, ועם העטיפות המנצנצות האלו מסתיים אחד הימים המספקים שהיו לי.