פעם אהבתי נסיעות באוטובוסים, היום הטלטול מעורר בי יותר מדי בחילה מכדי שאוכל באמת ליהנות מהן, וחוץ מזה בזבוז הזמן הזה מעיק עליי.

אתמול יצאנו לטייל, טיול שארך לנו (בנסיון השני, שכן בראשון נאלצנו לחזור לקחת פריטים מחממים עבורי כי מסתבר שכבר קר בחוץ בערבים) שעה וחצי. דיברנו המון, על המון דברים חשובים, וכשישבנו בגן הפיראטים ונזכרתי בכמה רגעים טובים אחרים שהיו לנו שם שאלתי אותו על מה דיברנו כשישבנו שם בפעם הראשונה. אחרי כמה דקות הצלחנו להיזכר; זה היה חודשיים אחרי שהתחלנו לצאת, ואני הייתי נתונה באותה סחרחורת לא ברורה של לאן הכל מתפתח, ובאותו מוצ"ש של על-האש ישבנו שם על ספסל מרוחק ושאלתי אותו איפה אנחנו נמצאים, כי לא הרגשתי בנוח עם שלב הביניים שבין הדייטים הראשונים ללהיות זוג של ממש. אחר כך, נזכרנו, שיחת האם-לשנות-את-הסטטוס-בפייסבוק באה בכלל כמה שבועות אחר כך. בפורים.

ואיכשהו עדיין התמונה שצילמתי אותנו בשלהי יום הזכרון, בפעם השניה שישבנו שם, היא התמונה האהובה עליי מבין כל התמונות שלנו. משהו בעצים מעלינו ובאור החמים שפושט בתמונה גורם לי לרצות להישאר באותה תנוחה לנצח.

התחלתי לספור את הדברים בחדר שלי שמעולם לא נגעתי בהם, ומשום מה נתקעתי בדיסקים. יש כמה דיסקים שקניתי לפני כמה חודשים, או שנים, ואני פשוט מפחדת לשמוע. בין אם זה הדיסק הרביעי של טורי שמעורר בי חלחלה משום שזה דיסק ההפלות שלה, או דיסק המדרגות של death cab for cutie, שאני עדיין מפחדת להתחיל לשמוע רק כי אולי לא יהיה טוב כמו זה שאני כל כך אוהבת.