בוקר טוב.
והפעם באמת בוקר.
לא הלכתי לביצפר היום, יש להם יום שדה.
ויש לי תיק שעוד לא התחלתי לארגן.
ולא רציתי להשאיר את בוקי (הכלב שלי) לבד. הוא לא בסדר.
הוא היה כל הלילה בבית חולים עם אינפוזיה, משו לא בסדר בכליות שלו, ובגלל שהן לא עובדות אז הדם לא מתנקה מכל החומרים הרעילים, והוא.. אני לא יודעת.
הוא חזר רק עכשיו, הוא סתם, פשוט שוכב שם, מתסכל עליי.
אני לא רוצה לנסוע ככה. אם הוא לא ישתפר אני לא יודעת אם אני נוסעת.
הוא כמו אח. הוא היה איתי תמיד, עוד מלפני שנולדתי. אני לא יכולה לאבד אותו.
ואני לא יודעת, אולי הוא צריך יצטרך לאכול אוכל מיוחד וכל זה.. תמיד.
אני לא רוצה, אני לא רוצה שהוא ימות. כל דבר, רק לא זה.
אולי אני מגזימה, הוא הרי יותר טוב מאתמול.. הוא חזר הביתה.
אני לא יודעת.
לא לחשוב על זה. לעבור לנושא אחר.
אחר.
אתמול כמעט הייתי בים אבל היה קר. אבל היה כיף, ראיתי השיר שלנו.
(הוא בגד בה, אני לא מאמינה! חחחחחחחחחח)
וכאבה לי הבטן. כלכך. בקושי הצלחתי להגיע הביתה. כמעט התעלפתי.
אני לא יכולה איתה יותר, מתישהו אני פשוט אשתגע ואחתוך אותה החוצה.
וזה מציק לכולם, כי אם זה כאב קטן, אז אני יכולה להסתיר עוד. מחלק.
אבל אם כו-אב לי, אני גופתית שכזו, ולאנשים כבר נשבר ממני.
מסכן אנטון, תמיד אני מתפרקת אצלו, והוא צריך לרחם עליי. לא נחמד. אני מצטערת.
אני הולכת לארגן תיק, ולהיות עם בוק.
גם מיכל אמורה לבוא אליי עוד מעט.
"מישהו, מישהו דואג,
דואג לי שם למעלה
בא והדליק כמה כוכבים
והם נופלים אחד אחד..."
אה, כן, היה יום הורים. וזה לא הלך טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
