שיר לשלום.

אני מאוד גאה בעצמי עכשיו :)

רצתי ארבעה קילומטרים שלמים ללא הפסקה, ואז עוד סיבוב של ברכיים-לחזה ורגליים-לישבן (שבו אני עושה כמה מאות מטרים של כל אחד מהם ואז הפסקת הליכה, כי זה קשה), ועשיתי משהו כמו 200-300 מטר ללא הפסקה, וגם לא היה לי כזה קשה.

ובכלל לא התנשפתי מכל המאמץ עד לחצי הדקה האחרונה של הריצה. (וזה לא כולל את קילומטר ההליכה הלוך וקילומטר ההליכה חזור).

ואז גם חזרתי הביתה ועשיתי תרגיל כושר חדש שמפתח את הירך הפנימית :)

אז הייתי נורא מאושרת ורקדתי תוך כדי הליכה וטפחתי לעצמי על השכם :)

זה כנראה בגלל מזג האוויר - גם התחיל להתקרר, וגם הזמן הרגיל שבו אני יוצאת הוא בעצם שעה אחרי הזמן הרגיל שאני יוצאת, אז יותר נעים. אתם רואים? יש שימוש ממש טוב לשעון חורף הזה!

סתם רציתי לכתוב פה סוף סוף פוסט לא דיכאוני או ממורמר או בוכה על החיים.

והרגשתי מאושרת :)

וזה לא קשור בכלל לעובדה שלא ראיתי את המפקד שלי מאז יום שלישי שעבר. מדהים כמה אני יותר מאושרת ורגועה מהרגע שהוא לא פה. פשוט מדהים.

שתהיה שנה טובה, ושמהרגע הזה היא לא תפסיק להשתפר :)

אמן.