מי שמכיר אותי יודע שמבחינתי אפשר להוסיף את השופינג לרשימת המקצועות האולימפיים. שיטוט בחנויות הבגדים בבוגרשוב או באלנבי הוא מבחינתי סוג של בילוי תרבותי, שלא לדבר על הערך התרפויטי - זוג מגפיים עשוי לתרום לבריאותי הנפשית יותר מכל ביקור אצל פסיכולוג.

מי שמכיר אותי גם יודע שאני מאמינה שזאת חובה וגם זכות לצאת מידי פעם מבועת הנוחות שלנו ולהעביר הלאה מכל מה שקיבלנו.

הצירוף של שני אלה גורם לי להרגיש ברת מזל על ההזדמנות לקחת חלק ביצירת הפרוייקט של בזאר הבגדים שנערך ביום שישי האחרון, בזאר שהיה שיתוף פעולה בין עמותת "רוח נשית" לחברת מיקרוסופט.

הקשר שלי עם העמותה התחיל אי אז בשלהי מרץ 2008. כתבתי להן אחרי שקראתי טקסט שכתבה אחת המתנדבות וריגש אותי מאוד. עמותת "רוח נשית" שמה לה למטרה להעצים נשים נפגעות אלימות. אהבתי את הגישה שלהן – לא להתבחבש בכאב ובטראומה (אבל כן לתת לכל אלה מקום). העבַר, מעורר אמפתיה ככל שיהיה, כבר אינו ניתן לשינוי. כבני אנוש, המשאבים שלנו מוגבלים, ועדיף להפנות אותם למקומות שכן אפשר להשפיע בהם – התבוננות קדימה אל העתיד והכשרת הנשים לחיים עצמאיים, כשהדגש הוא על עצמאות כלכלית.

אני אוהבת את הגישה הזאת כי אני מאמינה שכאשר זה אפשרי - עדיף ללמד אדם לשחות מאשר לזרוק לו גלגל הצלה. נכון, זה לפעמים לוקח יותר זמן, או גוזל מאיתנו אנרגיה רבה יותר, אבל לטווח הארוך מדובר בהשקעה משתלמת ומתגמלת מכל הבחינות. בעיניי זה בדיוק מה שהופך את המושג 'העצמה נשית' מסתם באזז וורד לדבר האמיתי.

רותי היא אישה צעירה אשר הגיעה לעמותת "רוח נשית". היא חיה אצל אדם שנתן לה מגורים זמניים ולא היה לה כסף משלה. היא לא עבדה כי היא לא האמינה שמישהו יסכים להעסיק אותה. בעמותה הבינו מיד כי המשימה היא למצוא לה עבודה מידית בסביבה מוגנת ותומכת, כדי שתפרנס את עצמה, תמצא קורת גג ולא תהיה תלויה בחסדים של אחרים. נשות העמותה פנו לסטודיו סי אשר נעתר מיד לאפשר לה להשתלב כאחראית משמרת בסניף באזור המרכז. כאשר שוחחו איתה על כך היא טענה כי עבודה זו אינה מתאימה לה וכי היא יכולה לעבוד אך ורק בעבודה שלובשים בה מדים. כשניסו לברר מה עומד מאחורי הבקשה הלא שגרתית הבינו כי אין לה בגדים מתאימים אותם תוכל ללבוש לעבודה ייצוגית. הבעייה חזרה על עצמה פעמים נוספות אצל נשים אחרות והובן כי מדובר במכשול אמיתי בדרך של נשים אלו לעצמאות כלכלית ובטחון אישי.

היה לי מפתיע לגלות שחלק מהנשים מגיעות מסטאטוס כלכלי עד כדי כך קשה שאין להן בגדים מהסוג שמקובל ללבוש לראיונות עבודה, או אחר כך לעבודה השוטפת. אני מניחה שרובינו, נשים עם ארונות גדושים, לא חשבנו אף פעם שדווקא דבר כזה יכול להוות מכשול בין אישה ובין היכולת לפרנס את עצמה בכבוד.

מתוך הצורך הזה צמח הפרוייקט. נפגשנו כמה פעמים, בהרכבים משתנים שכללו את מנהלת העמותה - מכי נאמן, ואת המתנדבות הנפלאות שלה, חלק מהן נשים אשר פרצו בעצמן את מעגל האלימות. מהצד של מיקרוסופט היו מעורבות דנה ווהל, מנהלת קשרי הקהילה, מיכל ווסק ורויטל בן חמו. אבל בפועל, מספר הנשים שהיו מעורבות בפרוייקט היה לפי דעתי כמה עשרות (כולל בערך עשרה גברים שגויסו בזכות ידיהם החסונות).

חשבנו על כך שלכל אחת מאיתנו יש בבית לפחות מספר פרטי לבוש במצב חדש לחלוטין הצוברים ריח נפתלין במקום לראות אור יום, וחשבנו שכל אישה כזאת תדלל את הארון בשמחה למען מטרה ראויה מספיק. ארגנו בזאר פנימי בתוך מיקרופוסט שבו נאספו עשרות פרטי לבוש וגם גויס סכום התחלתי להתנעת הפרוייקט. חוט אחר חוט רקמנו את התוכנית – לארגן אירוע נשי פתוח לציבור הרחב שבו נשים יוכלו לבוא וחדש לעצמן את המלתחה בידיעה שכל ההכנסות הולכות לעמותה. וכמובן – לאפשר לנשים של רוח נשית לארגן לעצמן ארון בגדים חדש במחירים סמליים (שני שקל לפריט עבורן).

בחודשיים שאחר כך העסק צבר תאוצה כמו כדור שלג. המימדים הלכו וגדלו והבזאר הקטן שחשבנו עליו הפך להפנינג ולחוויית קניה מלאה – סטייליסטיות, מאפרות, אביזרים, הלבשה תחתונה, תכשיטים, עוגות לשבת וזרי פרחים. עוד ועוד נשים ואנשים הצטרפו לעשייה, לרגעים היה נדמה לי שלרעיון יש רצונות ותנועה משל עצמו.

זה מה שיפה בלעבוד עם חבורה של נשים – הפרגון ענקי איפשר להוסיף בכל פעם עוד משהו לרעיון ההתחלתי, להגדיל אותו עוד טיפה. בכל פעם היתה מישהי אחרת שסחפה את כל השאר בהתלהבות שלה. עבורי, זאת היתה התנסות בהפקה שכולה על טוהרה של עבודת צוות אמיתית – מהסוג המפרה והמגדיל. אפילו תהליך התכנון היה בפני עצמו חוויה של העצמה נשית.

קיבלנו תרומות מכל מקור אפשרי – בית תמי שבשינקין נידב לנו את המקום, הוניגמן נתנו לנו שוברי קנייה וסטנדים לבגדים, סטודיו סי תרמו שוברים לקורסים, ואורנה לאלו הפתיעה אותנו עם מאות תכשיטים. קיבלנו מאות בגדים מדרדלוקס, מנגו, רינבו ג'יפסי, מובי, איפור ממדינה מילאנו, זרי פרחים מגבעת הפרחים, הדפסת פלייארים מדפוס י.א. שמש, עוגות מדהימות מפטיסירי אונטז' קונדטוריה ועוד אינסוף תרומות של בגדי יד שנייה מעובדי מיקרוסופט, YNET ואנשים פרטיים אחרים.

התנדבו אצלינו מאפרים, סטייליסטים ושחקנים שעמדו בחוץ לעשות שמח ולחלק פלייארים. היה לנו מערך של עשרות נשים שבאו לסדר, לעזור, לקפל בגדים, לסחוב ארגזים, למכור ולסייע. והכל, עם חיוך ומתוך נתינת חינם.

המון דאגות היו לנו – שכל מיני דברים קטנים יתקלקלו בדרך, שאנשים יבריזו, שיהיה גשם ובעיקר חששנו שיהיה ריק ושלא יהיו קונות. הבזאר היה אמור להתחיל בעשר בבוקר. קצת אחרי תשע, כשראשונות הקונות התחילו לפשפש בין הבגדים הבנו שזה עומד להצליח. באחת עשרה, כשכבר לא היה מקום לזוז כבר לא יכולנו למחוק את החיוך מהפנים. בשלוש וחצי, שניה לפני שסגרנו את הקופות היינו ברקיע השנים עשר.

עבדנו קשה, והשרירים הדואבים ביום שאחרי הם ההוכחה. אבל תוך כדי סחיבה של שישיות מים מינרלים (שחלילה לא תתייבש לי איזו מתנדבת) חשבתי כל כך שהאדרנלין שזורם לי עכשיו בורידים הוא אדרנלין מהסוג הכי טוב שיש – זה שמגיע מנתינה מעצמך למישהו אחר, זה שמגיע מאהבת אדם.

כמובן, שמעבר לדברים האלה (שיש המכנים אותם הצד הניו-אייג'י והמעצבן שלי) אין לזלזל בשורה בתחתונה – במסגרת הבזאר הצלחנו לגייס שלושים אלף שקל!! שלושים אלף שקל, זה יותר מכל סכום מזומן שראיתי בחיים. זה נראה טוב בסרטים, כשמדובר בתשלומי כופר לחוטפים. זה נראה פי אלף יותר טוב במציאות, כשמדובר בגיוס כספים לכזו מטרה מבורכת.

זאת ההזדמנות שלי להגיד תודה – לכל אלה שלקחו חלק, לכל אלה שתרמו ממרצם, מזמנם, מכספם ומאבקת הקסמים שלהם.

גו גירלס!