הרבה אפשר להגיד על תל אביב, אבל בסופו של דבר הכל מתכנס לנקודה אחת: אפשר לקנות חלב בארבע בבוקר. כאן זה מתחיל וכאן זה מסתיים.

בדק בית מהיר מעלה שאני פה כבר שנה ואף פעם לא קניתי חלב בארבע בבוקר. סקר קצר בין חבריי מעלה שגם הם לא. אבל הידיעה הזאת, שיש לנו את האפשרות, היא זאת שהופכת את העיר הזאת למעוז החופש ולארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

עזבו את הדיסקוטקים והמסיבות, עזבו את המתירנות המינית שבאוויר. בשורה התחתונה, זה רק החלב – רצינו אותו כשנולדנו, ואנחנו רוצים אותו עכשיו, גם ובמיוחד בארבע בבוקר. 

מתישהו באוגוסט התחלנו שותפתי ואני לחפש דירה בתל אביב (עדיין לא ביקשתי ממנה רשות רשמית לפרסם את שמה ולכן אקרא לה בשם הספרותי שושנה). ביום הראשון עשינו טעות פטאלית והגענו עם אוטו. שתי בחורות, בלי מפה, שמכירות בדיוק רחוב אחד בתל אביב (שינקין, אלא מה?), עם תרבות נהיגה של חיפה (כלומר נטולות אינסטינקט חייתי ודם בעיניים). באותו יום גילינו מספר עובדות חדשות על העולם:

1. יש דבר כזה לחות מעל 100%.
2. מסתבר שבדרך בין רחוב אבן גבירול לדיזינגוף נמצאת גם גבעתיים. אם לדייק, מסתבר שגבעתיים נמצאת פשוט בכל מקום.

אחרי היום השני של החיפושים הגעתי למצב כל כך קטטוני שהייתם יכולים לשכנע אותי לגור בתוך פח זבל שכונתי. הדירה האחרונה שראינו הייתה דירה ובה באמצע הסלון מוצב בגאווה כיסא של... רופא שיניים (מי שמנחש במה עוסק בעל הבית מקבל כוכבית). חדר אחד היה נחמד, השני לעומת זאת היה כוך שהזכיר תא מעצר בכלא התאילנדי או לחילופין מלונה של פינצ'ר. אני ממלמלת בקול חלוש: "כן... נראה לי שאני יכולה לחיות פה...", בעוד אישוניה של  שושנה מתרחבים והיא ממהרת לחלץ אותי משם תוך שהיא אומרת לי: "יש לך מזל שאני נחמדה ואני לא אזכיר לך את זה" (נו בטח שהזכירה, מה אתם חושבים?).

לבסוף, אחרי דם יזע ודמעות (בעיקר יזע, ראה ערך לחות), מצאנו את דירת חלומותינו. בסמטה קטנה ושמה דיזנגוף, היישר מהמנדט הבריטי (או שמה תקופת האבן לפי המצב התחזוקתי), קירות מתקלפים, ג'יפה באמבטיה, 750 פאקינג דולר, אבל המון קסם ואופי. אז עמלנו, צבענו, שיפצנו, והקמנו פה ממלכה קטנה, משהו שאפשר לקרוא לו בית (ואני חייבת להשוויץ ולאמר: יצא מ-ט-ר-י-ף!).

הסיפורים המשעשעים של תל אביב התחילו כבר ביום הראשון. הגענו עם משאית המובינג, ובה שני סבלים ממורמרים ומקטרים (זה חלק מהמקצוע, אתם יודעים), ובאופן לא מפתיע בעליל לא מצאנו חנייה. נכנסנו לבניין משרדים סמוך בתקווה נואשת למצוא מישהו עם רכב ניתן להזזה.

נכנסנו לקומה הראשונה והסברנו לפקידה מספר 1 את מהות הבעיה. היא אמרה לנו שבמשרד שלה אין לאף אחד רכב אבל שנעלה שתי קומות ונשאל שם.

עלינו והסברנו לפקידה מספר 2 את מהות הבעיה. היא אמרה לנו לחכות שניה וצעקה: "אווווושיק!"....

אושיק לוי מגיח מהחדר הסמוך. הסברנו לאושיק לוי את מהות הבעיה והוא אמר לנו: "הייתי שמח לעזור לכם אבל בדיוק חוסמים לי את האוטו. חכו שניה. שאאאאאשי!".....

ששי קשת מגיח מהחדר שממול. וכך, מלוות בגיבוי של ששי (כן, זאת פאה) ירדנו למטה. מעבר לכביש עמדו שתי האמהות שלנו שבאו לעזור.

מרחוק אני קולטת את האודם הפורח בלחייהן. שושנה ואנוכי מתחילות לעשות סימנים של "אין לנו שום גנים משותפים".

אמא שלי צועקת לאמא של שושנה: "תראי את מי הן הביאו לנו". שושנה ואנוכי מתחילות לעשות סימנים של "אנחנו לא פה".

אמא של שושנה  לא נשארת חייבת וצועקת מהעבר השני של הכביש: "ששי! אני מתה עליך!!!". אני עושה פרצוף של עציץ, שושנה עושה חקוי של שטיח.

כל זה רק היה הסיפתח לשרשרת אירועים שקרו לי בעיר ללא הפסקה הזאת (שעליהם עוד ארחיב ואדבר בהזדמנות קרובה). לא סתם אומרים שתל אביב היא חצי חו"ל, למעשה היא מעין מיקרוקוסמוס שחי בקצב משלו (מהר), בתנאים אטמוספריים משלו (לח, כבר אמרתי?) ובחוקים נורמטיביים מקבילים לעולם האמיתי (להזכירכם ישרים מקבילים הם ישרים הנפגשים רק באינסוף).

אין ספק שהיא מדהימה, לטוב ולרע. היא מדהימה כי היא מכילה בתוכה את הכל – את כל הטיפוסים האפשריים, את כל הפעילויות האפשריות, את כל הצבעים, המנגינות והטעמים. ובין כל ההיפים, הצפונים, הערסים, הפוזאיסטים, המדברים אל עצמם ברחובות, המקלפים תפוח בגן מאיר והמחפשים את עצמם בגן החשמל ; בתוך כל הטירוף הזה, ההתרחשות הזאת, הניכור הזה , קורה משהו מדהים.

אתה מקבל את הלגיטימציה להיות אתה. להיות מי שאתה רוצה, ללבוש את מה שאתה רוצה (ויש כמה אנשים שלקחו את הפריבילגיה הזאת רחוק מדי), להסתובב עם מי שאתה רוצה, לאהוב ולעשות אהבה עם מי שאתה רוצה (25% הומוסקסואלים בין גילאים 20 ל-30, הידעתם?).

אז נכון, יש לה את החסרונות שלה (מי אמר לחות ולא קיבל?). היא רועשת (במיוחד לאלה מאיתנו שגרים בדיזנגוף, בלי להזכיר שמות), מלוכלכת, גדושת הומלסים ונהגים בקריז.

צריך למשכן כליה  בשביל לגמור פה את החודש (במיוחד לסטודנטים שבינינו, בלי להזכיר שמות), לאוטובוסים פה יש פוטנציאל נפיצות גבוה, וזה בטח לא מקום לגדל בו ילדים.

אבל מנגד – יש פה את המועדונים הכי שווים, את בתי הקפה הכי מדליקים, את המסעדות הכי טובות, את האווירה הכי צעירה, את הים הכמעט הכי יפה ("חיפה עיר עם תחתית" לוקחת בהליכה במקצה הזה).

אין פה רגע של שיעמום: אי אפשר ללכת ברחוב בלי שמישהו יתחיל לדבר איתך, יציע לך נישואין, יבעט בך (פירוט יגיע ביום מן הימים, כאמור), או יכוון אקדח לכיוונך (אותו כנ"ל). אפשר ללכת לכל מקום ברגל, בלתי אפשרי ללכת פה לאיבוד (חוץ משושנה שמצליחה ללכת לאיבוד בכל מקום) (....גם בתוך הסופר פארם - לאלה מהיציע שביקשו דוגמאות).

יש פה את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות, פלוס עולמות חדשים שהתודעתי אליהם רק פה. ואחרי שמקלפים את שכבת הניכור, מוצאים פה המון אנשים מדהימים, חמים ואוהבים.

אבל בראש ובראשונה – אפשר לקנות חלב בארבע בבוקר!

 

והרי לכם כמה לינקים תל אביבים...

רדיו תל אביב
האתר המושקע במיוחד של עירית תל אביב-יפו
סינימטק תל אביב
הפורטל התל אביבי
כל מה שרציתם לדעת על נמל תל אביב

מפה אינטראקטיבית של תל אביב