אני רוצה לפתוח בהתנצלות. טיבן של הכללות שהן עושות עוול עם המיעוט שלא עונה על הגדרתן. בפקולטה למדעים מדוייקים פגשתי כמה מהאנשים המקסימים ביותר שאני מכירה (פירוט בהמשך). חברה' זה לא עליכם, זה על זה שיושב במחשב שלידכם.

אומרים על הטכניון שהוא נקודת המפגש של כל המרובעים והעקומות (אם לא הבנתם את כפל המשמעות זה אומר שמצבכם מצויין). הפקולטה למדעים מדויקים באוניברסיטת ת"א היא התמצית של הטכניון, תרכיז שלו לתוך מסדרון אחד ארוך, צר וחשוך (האמת שרק ארוך וצר. החשוך זה בשביל המלודרמטיות), שמכיל בתוכו אלפי נוסחאות, מספרים ואותיות בלטינית.

פעם חטפתי את ידיד שלי (מהחוג לסוציולוגיה), והולכתי אותו כבן ערובה במסדרון הזה. החלטנו לעשות ניסוי חברתי (זאת הסיבה היחידה שהוא הסכים להיכנס) ולמדוד את מספר האנשים המחייכים שעוברים מולינו.
הגענו לאחד. גם במקרה שלו אנחנו לא סגורים אם זה היה חיוך או סוג של עווית.

מעולם לא שמעתי אנשים מדברים על נושאים נורמלים במסדרון הזה.  המילה הכי שכיחה היא אפסילון, הביטוי הכי נפוץ הוא "בלי הגבלת הכלליות", ורוב הבדיחות מסתיימות ב "מ.ש.ל". פעם אחת הלכתי מאחורי שני גברים (שגם זה תלוי הגדרה), ושמעתי אותם מדברים על מישהי. האוזניים שלי עברו למצב כוננות כתום, והספיקו לקלוט את סוף המשפט: "והיא היתה דומה כמו שתי טיפות H2O...". מיותר לציין שאת סוף המשפט כבר לא שמעתי.

בפעם אחרת, נכנסתי לבניין שרייבר (שם מלא: המכון למדעי המחשב והמתימטיקה על שם שרייבר, בררר....) וראיתי מרחוק שלט ועליו כתוב "מסיבה". בהתלהבות רבה, אני חשה אל עבר השלט, מדמיינת במוחי את המהפך העובר על הפקולטה, את הדי ג'יי מגרמניה, ואת כוסות האלכוהול (בראש שלי הוא גם היה בחינם – אם כבר אז כבר). ואז, גיליתי את הנוסח המדויק של השלט: "כולכם מוזמנים למסיבת התקנת לינוקס".

ועל זה נאמר: rest my case.

גם אוסף המרצים בפקולטה הוא חוויה אנתרופולוגית (ולא חוויה מתקנת), ותבינו אם אני לא אזכיר שמות (בכל זאת, פתיחות פתיחות, אבל זה עתידי האקדמי). יש את המרצה שנראה כמו קומיקס של האדם הניאנדרטלי (ולא נעים להגיד, אף מריח כך), יש את המרצה, שהשמועה מספרת שגם כשהוא משתין בשירותים תמיד יש לו ביד השני מאמר (מה שנקרא ניצול זמן אולטימטיבי). ויש מרצה שאם הוא לא ערפד אני חותמת על אשפוז מרצון.

יש אצלנו אנשים שנראים כמו הכלאה של סוס-יאור ומכונת פופקורן, יש אצלנו אנשים עם רמת תקשורת בינאישית של אקווריום, ויש לא מעט אנשים שכבר ראו זריחה בשרייבר (דודו, מרי, אני יודעת שזה היה חד פעמי, אתם דווקא מהטובים, ראו פתיח).

מה שעצוב הוא האפקט האפידמי הבלתי נשלט של כל זה.פתאום אני מוצאת את עצמי מספרת בדיחות על מערכות הפעלה, אומרת לאנשים לעשות לי פינג במקום להתקשר אלי, ובכלל רואה את העולם כאוסף של גרפים. בשורה התחתונה, גם אני מסמך אנושי מזעזע. (זה המקום להגיד: we love you, Noga)

אבל מספיק עם השליליות. מתוך ההתחייבות שלי להיות אופטימית ללא תקנה, אני רוצה למנות את שלושת היתרונות הבלעדיים של הפקולטה:

1. מתחת לאף, במקום הכי לא צפוי באוניברסיטה נמצא לו הדשא הכי שווה (וזה באחריות אחרי מאות שעות דשא בכל רחבי הקמפוס). נכון שזה בגלל שכל המיועדים שלו נמצאים בספרייה למדעים מדויקים (שמהווה כזה גורם טראומטי בחיי שלא ארחיב עליה את הדיבור),  אבל לא נהיה קטנוניים. הדשא ש-ל-נ-ו הכי ירוק! (כמה אנשים באמת יכולים להגיד את המשפט הזה?)

2. בתוך הקפיטריה שלנו, קפיטריית לב (שם אירוני משהו, האין זאת?), עובדת הקופאית הפנומנאלית בתבל, ציפי. עוד לפני שיצאת מהכיתה היא כבר יודעת מה אתה הולך להזמין, כמה אתה עומד לשלם, וכמה עודף צריך להחזיר לך. בין כל הפרופסורים והמכובדים של הפקולטה, אנחנו כבר יודעים, ציפי, שאת מדענית האטום האמיתית.

3. חייבת, אבל חייבת מילה טובה לסיום: נשיקה ענקית לכל האנשים הבאים (וסליחה ענקית אם אשכח מישהו) שהם קרן האור שלי בפקולטה: נורית ואלון (האנשים שמצילים אותי ממות קליני בחצי מהשיעורים), עוד אלון (שחולק איתי את הגעגועים לאוסטרליה וניו זילנד) מרי (אין מילים, את פשוט גדולה מהחיים), דודו (אם תראו במקרה מישהו עומד יחף עם עפיפון ביד), איגור (שדופק לנו את כל הפקטורים אבל אנחנו עדיין אוהבים אותו), אלעד (האיש שנאם במשך עשר דקות על הקול שעושה דשא), אנג'לה ואפי (שאין אנשים אחרים שהייתי מעדיפה לנתח איתם אלגוריתמים...), עדי (ההריונית הכי יפה שיש!!), ועוד כמה צדיקים בסדום שבטוח שכחתי. אוהבת את כולכם!!!

ואיך אפשר בלי - כמה אתרים באותו הקשר:
אתר של חידות, פאזלים, טריוויה, צחוקים ושיגועים
אתר מקסים עם תמונות של נאסא 
מוזיאון הכאוס הוירטואלי
אתר עזר למתימטיקה לסטודנטים

ולשוס הגדול - אתר תחרות החנון הסקסי ביותר!!!