צפיתי הערב בסרטו התיעודי של עמנואל רוזן על קרן נתנזון, אשת תקשורת אשר בחרה לעבור כריתת שדיים מונעת בעקבות גילוי המוטציה בגן BRCA1, הקשור ישירות לסרטן השד והשחלה. אני מצטרפת בלי היסוס לכל הסופרלטיבים שנכתבו על קרן בעקבות הסרט. האישיות הקורנת שלה (ותמיד האמנתי שיש קשר הדוק בין אדם לבין שמו) פורצת מהמסך ומאירה את הצופים בגלים של אופטימיות, אנרגיה, רהיטות, שמחת חיים, אופטימיות, כנות, פתיחות, אותנטיות ומה לא.

אין ספק שקרן היא אישה אמיצה ומיוחדת – אישה שעשתה בחירה משמעותית, רבת השלכות ובלתי הפיכה. אישה שהלכה עם הבחירה שלה ועם צו ליבה למרות הכאבים והמחירים. אישה שחשפה את עצמה בצורה כל כך מרגשת במטרה לחזק ולהעצים נשים אחרות. אישה שעל פי השקפת עולמה בחרה בחיים.

אבל משהו הרגיז אותי מאוד בסרט הזה, והוא קשור הרבה פחות לקרן והרבה יותר לעמנואל רוזן. למעשה, הסרט עורר בי חשק עז להיכנס אל חדר העריכה, להוריד ממנו את מוסיקת הרקע המצמררת, ואת אוסף המשפטים האפוקליפטים של רוזן (צל כבד, פצצה מתקתקת, שמיים נופלים ושכאלה). באחת הדקות האחרונות מסכם רוזן כי "הסרט הזה מיועד כדי שנשים אחרות ידעו גם הן כיצד לומר לא לסרטן". הייתי רוצה לצנזר את הקביעה החד משמעית הזאת, או במינימום, להוסיף אליה עוד קולות, קולות של נשים אחרות, אמיצות לא פחות – אשר בחרו אחרת.

אולי התעצבנתי כל כך כי אני כותבת מהמקום הכי אישי. גם אני הגעתי, בעקבות הסרטן של אמא שלי (ושל סבתא, ובטח של עוד כמה מנשות השושלת) אל מרפאתו של פרופסור גד רנרט לחקר הסרטן. גם אני קיבלתי תשובה חיובית לגבי המוטציה בגן הארור. גם אני נשאית.

אבל עלי לא נפלו השמיים, וגם לא מרחף עלי צל כבד, ואפילו אם אני מקשיבה ממש חזק אני לא שומעת פצצה מתקתקת. ולא, מר רוזן היקר, זה לא בגלל שאני סובלת מבורות, מחוסר מודעות או מהדחקה. כשהציעו לי להיבדק לא היתה לי שמץ של דילמה. היה לי ברור שאני רוצה לדעת, והיה לי ברור שאני רוצה לדעת הכל. קראתי את כל המחקרים הרלבנטים, אני יודעת את כל הסטטיסטיקות (50% לסרטן השד, 30% לסרטן השחלות), אני מודעת לסיכונים, אני מודעת לדרכי המניעה האפשריות, אני מודעת לאחריות שאני לוקחת על חיי.

למדתי גנטיקה, מספיק בשביל לדעת שכולנו נשאים של אי אילו מוטציות, ובפרט כאלה המגבירות את סיכויינו לחלות בסוג מסוים של סרטן. גם לך, מר רוזן יש בטח כמה כאלה. כל ההבדל הוא שאת אחת המוטציות שלי מכירים קצת יותר, יודעים לאבחן אותה, ויודעים גם באילו אמצעי מניעתיים אפשר לנקוט כדי להקטין את הסיכויים לחלות.

סטטיסטיקות הן רק סטטיסטיקות, ואני בוחרת לא להעניק להן יותר משמעות ממה שמגיעה להן. בשורה התחתונה זה או 100% שאחלה, או 100% שלא. באופן דומה, עם כל הערצתי לקוד הגנטי שארוז לנו בתאי הגוף – גנטיקה היא רק גנטיקה, ואנחנו הרבה יותר ממכלול הגנים שלנו. אנחנו גם ההסטוריה שלנו, התזונה, הרגלי החיים, האויר שאנחנו נושמים, האופן שבו אנו זזים, האיכות של מערכות היחסים בחיינו, האהבה שיש לנו בלב, והנשמה שאנחנו מכניסים למה שאנחנו עושים.

סרטן, על פי אמונתי, היא מחלה שהגורמים הרגשיים שלה דומננטים במיוחד. וגם אם תגידו שהאמונה הזאת היא חלק מבבל"ת ניו-אייג'י שאימצתי לעצמי (למרות שתמצאו לי רופא קונבנציונלי אחד שיתקומם כנגד הקשר של הגוף לנפש, כולל סימוכין מחקריים), חשוב לזכור שהמחקר הרפואי בכלל, ובתחומים כמו גנטיקה וביואינפורמטיקה אשר מאוד מתמקדים במחלות הסרטן, הוא תחום שבמיוחד בעשור האחרון מתפתח בתאוצה עצומה (אפילו אצלינו במעבדות החדשנות של מיקרוסופט עובדים על מוצר שקשור לתחום ובדיוק היום ישבתי בעבודה וירקתי לתוך מבחנה עבור דגימה של DNA).

לא יפתיע אותי אם בעוד שלוש שנים כבר תהיה תרופה מונעת או לפחות ידע המבוסס יותר על הבנת תהליכים ופחות על אבחון קורולציות בכל מה שקשור למוטציה הזאת, ובאופן שבו היא משפיעה על התפתחות של סרטן השד. גם אם מסננים מתוך זה את הגורמים הפיסיולוגים בלבד, אנחנו עדיין נשארים עם משוואה שהיא מרובת נעלמים מדי על מנת לתת לנו נבואה משמעותית. כבר עכשיו מחקרים כמו זה מוכיחים כי המציאות יותר מורכבת ופחות דיכוטומית מזו המצטיירת בסרט.

אז מהמקום הזה – של ידע ולא של פחד- בחרתי שלא לבצע כריתה מונעת, לא של הרחם ולא של השחלות. המון שיקולים היו לי - המשמעות האסתטית והרגשית של הסרת איבר שכל כך מזוהה עם הנשיות שלי, אבדן היכולת להניק, העיוות של לחוות את גיל המעבר בגיל 35 (עקב כריתת השחלות), הסיכונים של כל ניתוח בהרדמה מלאה. אבל כל אלה היו שיקולים מינורים. שיקול משמעותי יותר היה הרצון להימנע מהליך פולשני, בלתי הפיך ולא בהכרח נחוץ

להבדיל מקרן, אני לא מאמינה שהגוף הוא רק קליפה. אני מאמינה שהגוף הוא הכלי החשוב ביותר שקיבלנו בחיים האלה, והוא זה שמאפשר את כל השאר - את חיי הרגש, הרוח, היצירה והעשייה שלנו. אני בטוחה שאין רופא שהיה ממליץ לי על הסרת האונה הקדמית אם הייתי נשאית של מוטציה שמעלה את סיכוייו לפתח שם גוש סרטני. גם לא אם היה מדובר בלבלב, איבר שמאפשר חיים תקינים גם בהיעדרו- תשאלו את חולה הסכרת הקרוב. השדיים נתפסים כאיברים שאין להם פונקציונליות נחוצה אמיתית (כמובן שזה המקום לשאול האם הנקה היא פונקיונלית נחוצה אמיתית, אבל זה כבר דיבייט אחר), ומכאן הלגיטימציה. גם אני הייתי מורה לאיזו שנייה וחצי, וגם אני יודעת שהפתרון הכי פשוט הוא להוציא את הילד הבעייתי מהכיתה.

אבל זה לא עובד ככה. עולם הרפואה מתפתח לשמחתי (קצת בזכות הרפואה המשלימה) בשנים האחרונות לכיוון הוליסטי יותר, המסתכל על המכלול ולא על כל פרט בנפרד, והמתייחס לבעיות ולא רק לסימפטומים.  הידע הרפואי של ימינו הוא עצום, אבל עדיין רב הנסתר על הגלוי. בסרט מוזכרת המילה בורות, אבל מה אם הבורות האמיתית היא לחשוב שקיים איבר שאינו חלק חיוני ונחוץ במכונה שלא תיאמן הזאת? לצערי הרב, כבר הוציאו לי שני איברים "בלתי חיוניים" מהמכונה הזאת– כיס מרה ותוספתן. בדיעבד, אם הייתי יודעת את מה שאני יודעת היום, או יותר מדויק - אם הייתי מאמינה במה שאני מאמינה היום - הייתי מוותרת לפחות  על הניתוח הראשון (השני היה ניתוח חירום) ומחפשת בצורה מעמיקה וסבלנית יותר דרכים אלטרנטיבות.

אז מזל שאת הבחירה שאני עושה היום אני עושה ממקום אחר. אני מאמינה גדולה בחוכמת הגוף וביכולת שלו לרפא את עצמו, תוך שיקוף מתמיד של תהליכים רגשיים. יש לי תחושה שאם אתמקד באלה, אקטין את סיכויי לחלות בהרבה. גם אם אני נאיבית, או אופטימית יתר על המידה, אני עדיין מאמינה שגם אם אחלה יהיו לי מספיק כלים בשביל להתמודד ולהבריא. בתודעה שלי סרטן הוא כבר לא מילה נרדפת למוות. יכול להיות שההשקפה שלי מושפעת משני סיפורי החלמה של אנשים קרובים (ואמא שלי ביניהם), אבל בזה אני בוחרת להאמין.

אני כותבת כל זה על מנת לבהיר כי הבחירה שלי היא מודעת, מחושבת, ומורכבת מאוסף של שיקולים רציונלים, רגשיים ובעיקר אינטואיטיבים. גם זו, כמו הבחירה של קרן, היא בחירה של אישה אשר שלמה עם עצמה.

אני יכולה להבין את קרן, לגמרי. אני מכבדת ומעריכה את הבחירה שלה גם אם בחרתי אחרת. אני גם מאמינה שצילו של פחד מתמיד יכול להיות הרסני הרבה יותר מאשר המחיר הגופני והרגשי של התהליך שעברה. אני גם מבינה את הפחד הזה, כי הוא משותף לכולנו. מאוד קשה לנו כבני אנוש לחיות בחוסר וודאות מתמיד. אין לנו דרך לדעת כלום על העתיד שלנו. רק טבעי שנחפש לנו סוגים של תעודות ביטוח, גם אם לפעמים פיקטיביות. ביטוח נגד שריפות, תוכניות פנסיה, חתונות – כולם נסיונות (יעילים יותר או פחות) לצמצם את גורם אי הוודאות הזה.

זה לא שאני מטיפה לחיות רק את הכאן ועכשיו. גם אני חוגרת חגורת בטיחות, מחפשת בן זוג קבוע, ומפרישה מהמשכורת עבור ביטוח אבדן כושר עבודה. גם אני מתכננת תוכניות לטווח ארוך, ומוכנה לעשות הרבה גם למען בריאותי העתידית. אני מוכנה לקום בשש בבוקר בשביל לרוץ על הטיילת, ואני מוכנה להיכנס פעם בשנה למכון MRI בו ימעכו לי את הפרונט וישמיעו לי קולות מחרידים של חייזרים בשבי. אני מוכנה לאכול אוכל דל שומן ועתיד סיבים תזונתיים, אני מוכנה לעבור כל טיפול גוף או נפש שישפר את בריאותי ואני מוכנה לכתוב בכל יום בבוקר רשימה של עשר תודות בשביל להישאר שמחה ואופטימית גם בתקופות קשות.

אני נוקטת באופן יומיומי באמצעים מניעתיים, הכוללים הרבה עבודה של מודעות עצמית, ביטוי רגשי, עשייה יצירתית, הזנה בריאה ומתמדת של הגוף, הנפש ושל הרוח. אני אוהבת להיות בריאה, ואני מתכוונת להישאר כזאת ככל שזה תלוי בי.

אני מאוד שמחה על הסרט, וחשוב מאוד להעלות את הנושא הזה למודעות. אנחנו לא מדברים פה רק על סרטן, הדוגמה הזאת מכילה בתוכה כל כך הרבה מרכיבים של החוויה האנושית. מחשבות על חיים ומוות, פחדים, בריאות, דימוי גוף, אופטימיות, התמודדות, אחוות נשים ועוד אוסף של ניואנסים שלא רק נשאיות של גן כזה או אחר מתמודדות. מה שכן, הייתי רוצה לראות את אותו הסרט, עם אותה קרן בדיוק, אבל דגשים אחרים. כי קרן השמיעה קול מאוד מסוים, ואני בטוחה שלא מעט נשים יושפעו מהאישיות העוצמתית שלה, ומכמה שהיא נכנסת אל הלב. אבל כאן בדיוק הסכנה, כי העובדה שקרן שלמה עם עצמה לא הופכת את ההחלטה שלה להחלטה המתבקשת. 

אם הייתה לי אפשרות להשפיע על הסרט הזה, הייתי רוצה להדגיש את עניין הבחירה – ואת הזכות של כל אישה (ובכלל - של כל אדם) לקחת את אוסף השיקולים לכאן ולכאן (ואין ספק שיש פה לכאן ולכאן מאוד גדולים), ולבחור על פי הבנתה, על פי השקפתה, על פי אמונתה, ועל פי קול בטנה. כי אין בחירה נכונה או לא נכונה. אבל לכל אחת יש בחירה נכונה עבורה. המצפן הפנימי שלי ושל קרן הוביל אותנו למקומות שונים. ועם זאת - גם אני, כמו קרן, מאוהבת בחיים האלה. גם אני לוקחת אחריות מלאה על בריאותי, וגם אני אומרת לא לסרטן.