בוקר חדש עלה על גן עדן. השמש הייתה חמימה ומלטפת, הציפורים, על כל שבע-מאות זניהן צייצו כהרגלם בשמי התכלת, וקשת גדולה ומושלמת התמקמה מאחורי המפל הגדול. אלוהים, בניגוד אלי, חושב דווקא ששגרה זה טוב, ולכן השאיר גם היום את דיסק שירת המלאכים מתנגן במערכת. עם אדם אין טעם לדבר לפני שתים בצהריים, שמבחינתו היא השעה האידיאלית לקום משנת היופי שלו ולשאול מה יש לאכול.

אני, שאלוהים ברא אותי מצלע עם שעון ביולוגי של אנשים זקנים, התעוררתי כמו בכל יום בשבע אפס אפס. ניסיתי את כל הטריקים הקיימים כדי להירדם שוב – ניסיתי לספור ממותות, ניסיתי להפנט את עצמי, ואפילו ביקשתי מעדנה הפרה כוס חלב חם. כל הנסיונות האלה נגמרו בערך בשבע ורבע, כשהתייאשתי וקמתי לרחיצת בוקר בבריכת הנקטר.

אחרי תבוסה מוחצת בשש-בש לאריה, החמור שלנו, ניסיתי לחשוב איך אפשר להעביר את השעות עד שאדם יעבור למצב צבירה קצת יותר תקשורתי ונוכל להשתעמם ביחד. את טרק האולימפוס כבר טיפסתי תשע פעמים, בשיעור הריקוד של פרננדו הפלמינגו הייתי כבר אתמול ומסדר ההוראות השבועי של אלוהים כבר התקיים ביום ראשון. שקלתי לטפס על הקירות, אבל מכיוון שאלוהים לא טרח לבנות לנו קירות בגן עדן נותרתי עם תאוותי בידי.

תפסתי שיחה עם הצבה מאיה שחלפה באזור. בדיוק דקה אחר כך קלטתי את גודל הטעות, כשהבנתי שמאיה מדברת אפילו יותר לאט ממה שהיא הולכת. בתור תירוץ עלוב סיננתי שהשארתי משהו על האש, בתקווה שהיא לא מודעת לכך שכשאלוהים ברא אותי, הוא שכח להוסיף לרשימת המרכיבים גם כשרון בישול.

עכשיו באמת כבר הייתי מיואשת, ורק כשראיתי את נחשון הנחש מתקרב מאחורי העץ הסגול התחלתי להתעודד. נחשון הוא מסוג היצורים שתמיד יש להם את הרעיונות הכי טובים, הסיפורים הכי מעניינים, וההזמנות למסיבות הכי טובות. הבעיה היחידה איתו היא הפלרטוטים האינסופיים שלו וחוסר רצון מובהק לקבל את העובדה שכל מערכת יחסים שתהיה בינינו תהיה אפלטונית ותו לא. במילים אחרות – זכר טיפוסי.

בכל אופן, קיפצתי כלפי נחשון ובקול מתבכיין ומעורר רחמים יללתי: "נחשון, משעמם לי!". נחשון הזדחל בנון-שלנטיות לעברי, החליק את אצבעו על לחיי ואמר: "חוותי, את יפיפייה מתמיד הבוקר, אולי תצטרפי אלי אל מאחורי השיח". אני חיפשתי את החיוך הכי יפה שלי, נתתי לו נשיקה על הלחי ועניתי: "תן לי לחשוב על זה... המממ.... לא!".

אחרי הדיאלוג השגרתי, כמו כל דבר אחר בחיי, התחננתי אל נחשון שימצא לי משהו מעניין לעשות, אחרת אני אעשה ממנו בייגלה ואספר לפזית הזיקית איך הוא בוגד בה עם כל לטאה עוברת. איומים, כמו תמיד, מוציאים מנחשון את הצד הפרודוקטיבי שלו, ומייד ראיתי איך מצחו המבריק מתקמט ויכולתי לשמוע את גלגלי מוח חורקים ממאמץ.

"יש לי", אמר נחשון בחיוך והצית סיגר, "נלך ונצייר פסים של זפת על הזברה". אני עיקמתי את אפי, ולמרות שבאופן עקרוני אני בעד מיחזור,  הזכרתי לנחשון שכבר עשינו את זה ביום שלישי שעבר. "ומה בקשר למשחק של רולטה רוסית בתוך השיניים של ג'קי הקרוקודיל?", הציע נחשון ופלט טבעת עשן סגלגלה. "שאזכיר לך לאן נעלם הקצה של הזנב שלך לפני חודש?", זרקתי את הכדור בחזרה, תוהה אם נגמרו כל הדברים הנחמדים בעולם, ואם נידונתי לחיי נצח של שעמום אחד גדול ומתמשך.

"אוקיי, שברת אותי, בואי אחרי, הולכים לאכול". אני לא יודעת מה איתכם, אבל אותי אישית לימדו שתמיד צריך לגמור מהצלחת כי יש גורים רעבים בפינה המזרחית של גן-עדן. תוסיפו על זה את העובדה שהחבר הכי טוב של נחשון הוא דובי, מבקר המסעדות הנחשב, כמו גם העובדה שלא אכלתי ארוחת בוקר, ולכן המסקנה הבלתי נמנעת הייתה לעקוב אחרי נחשון ולהתחיל לרייר.

אחרי בערך רבע שעה של הליכה קלה בין פלגי מים, ובגוניות בשלל גוונים, הגענו למקום. אני, שציפיתי למסעדה כפרית של גבינות ויין או מינימום לסושי-בר יוקרתי, פערתי את פי למשך זמן ארוך רק בקצת מגבול הנימוס. נחשון כיבה את הסיגר על הסלע הסמוך וביקש שאסגור את הפה לפני שהוא יתחיל להכחיש את הקרבה בינינו. "שנאכל?", הוא שאל, וקשר על צווארו מטפחת משובצת עם עיטורי זהב של ראשי התיבות שלו בבבלית ספרותית.

אני, כמו דוגמה מובהקת לאישה מודרנית ומלאת שיק בפרץ אסרטיביות ובטחון עצמי, התחלתי לגמגם. "אבל אלוהים אמר שאסור", מלמלתי ונשמעתי לעצמי כמו האחות הקטנה של הגיבור הראשי מההצגה  'נקמת היורמים'. "אבל אלוהים אמר שאסור", חיקה אותי נחשון בקול מלגלג, " ואם אלוהים יגיד לך לקפוץ מהגג, תקפצי?". עמדתי לענות שאין גגות בגן עדן (ע"ע קירות), אבל הבנתי כבר שמניות מדד הקוליות שלי בהתרסקות והדבר היחיד שעשוי להציל את שיירי הכבוד העצמי האבוד שלי הוא לשתוק עכשיו.

כמו שראיתי את זה, היו לי שתי אלטרנטיבות: לסגת באלגנטיות תוך ידיעה שהשם שלי יוצא לאלתר מכל רשימות ה VIP של גן עדן, או להפסיק להיות הילדה הטובה של אלוהים ופעם אחת בחיים לעשות משהו מעניין. הבטן שלי התחילה לקרקר במקצב לטיני, האודם של התפוח נראה כמו פרסומת של בריאות, ונחשון הושיט לי אותו ואמר: "יאללה, אם יש לך ביצים תכניסי אותו לפה".

אף פעם לא הייתי חסינה במיוחד כלפי לחץ חברתי, וכמו בפעם שבה כל החיות עודדו אותי ללכת על הגחלים הלוהטות של מיני-גהנום, גם הפעם נשברתי ואכלתי. המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש הייתה שאני חייבת להשיג את המתכון. השילוב של חמוץ, מתוק ועסיסי היה אפילו יותר מוצלח מהקרם-ברולה של הכבשה שגית, והמרקם של בשר התפוח היה הדבר הכי טעים שהיה לי בפה מאז החומוסיה של יוסף הינשוף. המחשבה השנייה שעלתה לי בראש היא שהגיע הזמן לעשות שופינג ולאתחל את המלתחה שלי. המחשבה השלישית שעלתה לי בראש היא שצריך לקחת טייק-אווי לאדם.

את אדם לא היה קשה לשכנע לאכול את התפוח. היכולת הקוגניטיבית שלו בדקה הראשונה ליקיצתו בבוקר אפשרה לו רק להגיד את המילים: "מה? איפה? אוכל!", ואחרי שני ביסים, הוא חייך חיוך דבילי וחזר לנחור לעוד שעתיים. אני בינתיים התחלתי לעשות לנו סקיצות של ליין בגדי עור, ושקלתי לפתוח בוטיק בצפון גן עדן, מותגים בלבד.

האופוריה הזאת נמשכה בדיוק עד אחרי הצהרים, כשהבוס קרא לנו לשיחת נזיפה. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך כועס, אפילו בפעם שהחלפתי בין צדק ונגה כשהוא לא הסתכל. הפעם הוא באמת רתח ויכולתי לראות את הקמטים שעל מצחו מתיזים זיעת זעם לכל עבר, כאילו לא היה אמצע נובמבר.

ניסיתי לעפעף ולהשתמש במבט התמים שלי השמור בדיוק לאירועים שכאלה, ניסיתי להתחנן, וניסיתי אפילו להשתמש בנשק יום הדין מול דוחות של קופי-תנועה, ולהזיל דמעה. כלום לא עזר, ומצאנו את עצמנו מחוץ לשערי גן-עדן. אפילו לשמור את ההום-דירקטורי על דיסק הוא לא נתן לנו.

מאז התחלנו להתרגל לאורח חיים חדש. קונספציה חדשה אחת היא שאנחנו צריכים לדאוג לארוחות לבד, אז אדם מתאמן בצייד ומצליח לפספס בממוצע שמונה יצורים על כל אחד שהוא תופס. אני, כמו כל אישה טובה, מתאמנת בלעשות כביסה ושוכחת באופן עקבי להפריד בין הצבעוני ללבנים. החדשות הטובות הן שאני בהריון, ואמורה ללדת עוד חודש. אני מתלבטת בין "קין" ל"הבל"....