"גיליתי גם, וזו באמת היתה הפתעה גמורה, שאני מסוגלת לרוץ. אני, שתחמנתי את המורה לספורט כל התיכון (עוד הרבה לפני שהתעוררה המודעות לחזיות ספורט המיועדות לחזה שופע), אני שמעולם לא חשבתי שאני מסוגלת, או רוצה, או אפילו מתחזקת שאיפה כמוסה לנתק את שתי הרגליים מהקרקע בו זמנית תוך כדי התקדמות אופקית (בניגוד לפנטזיה הלא מוסווית בכלל לעשות יום אחד שפגט), אני - רצה! אחרי חודש של אימונים על הטיילת (השוכנת מטר מפה, כבר ציינתי?) הגעתי לשלושה קילומטרים רצופים. מישהו שאל אותי השבוע אם אני נהנית מזה. עניתי לו ש'נהנית' היא מילה גדולה, אבל אני סובלת הרבה פחות מהמצופה ולאחרונה יש לי רגעים רבים בהם לא חולפת בראשי אף אחת מהמחשבות "מתי זה ייגמר?", "למה אני עושה את זה לעצמי?", או "בא לי למות!". שלא לדבר על כך שבעלת אישיות התמכרותית שכמוני יודעת להעריך את ערכם של אדרופינים. אז בלי נדר, בשלושים ואחד באוגוסט אני הולכת להשתתף בזה. הקומיטמנט שלי כלפי עצמי הוא להשלים חמישה קילומטרים בריצה. אני אשמח אם מישהו ירצה להצטרף אלי אבל הוא צריך לקחת בחשבון שאני רצה לאט, מאוד לאט, כמעט רברס, שאני מאוד לא קומיניקטיבית/חברותית/נסבלת בזמן שאני רצה, ושאני מאבדת כל שמץ של חינניות עם טיפת הזיעה הראשונה. אם מישהו עדיין מעוניין לחבור אלי לעידוד הדדי - יבורך."

זאת היתה תחילת הרומן שלי עם הריצה, וכמו בכל מערכת יחסים ידענו מאז עליות ומורדות, קונפליקטים ורגעי אושר. נתחיל במירוץ עצמו - שבוע לפני ההרשמה גיליתי שביטלו את מקצה החמישה קילומטר אליו התכוננתי נפשית ובעיקר פיסית, ושיש רק עשרה. אחרי התלבטות קטנה החלטתי להשתתף ולקבוע לעצמי מטרה אישית - להשלים חמישה קילומטר בריצה ואת השאר ללכת (או לדדות, או לזחול - מה שיתאפשר לאור מגבלות הגוף). בערב המירוץ התקרבתי לכיכר רבין, כשמסביבי המוני אנשים אדומים. היתה אוירה של קרנבל, של מסיבה ושל משהו נוסף - קהילה. זה יישמע אולי קיטשי, אבל הרגשתי חלק ממשהו גדול יותר.

יריית הפתיחה, החברה' שלי שואטים קדימה, ואפילו לימור שנשבעה לי שהיא תרוץ איתי ביציע התייאשה ממקצב הצב שלי. ברגע של אהבה עצמי החלטתי להיות עדינה עם הגוף שלי, להיות בוגרת ולשמור כוחות. היה חם, חום מהסוג שתל אביב יודעת לספק באוגוסט, ואם נוסיף לזה 10,000 גופי חימום אנושיים בתנועה הרגשתי כאילו אני רצה בתוך סאונה רטובה כשאני לבושה בדובון. אבל האוירה היתה מחשמלת, וקריאות העידוד ממרפסות אבן גבירול נתנו לי רוח גבית. מתישהו לקראת השניים וחצי קילומטר הראשונים התגנבה לראשי מחשבה שאולי... רק אולי... אני הולכת לרוץ את המרוץ הזה עד סופו. אבל לקראת הארבעה קילומטר נרדמה לי כף רגל שמאל, והרגשתי דקירות בכתף ימין, שתי תופעות שמצליחות להלחיץ אותי גם בנפרד. אז נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שחמישה קילומטר אני מתכוונת להשלים בריצה. ויהי מה.

לקראת הקילומטר החמישי גרמה לי הנטייה הכפייתית שלי להחליט להמשיך לשישי.

לקראת הקילומטר השישי דחקה בי האמביציה להמשיך לשביעי.

בשביעי כבר ידעתי שאני אסיים את העשרה.

ואז נכנסתי ל-zone, אותו אפגוש בשנית רק כמה חודשים מאוחר יותר. ה-zone בו הגוף נכנס לקצב טבעי ואחיד, כמו גיטרה מכוונת היטב. בו הראש מתנקה ממחשבות ושמחה גדולה שוטפת את הגוף, שמחת התנועה. רצתי בחדווה גדולה, לא כאב לי כלום, לא הטריד אותי כלום כשטופפתי בקלילות בשבילי פארק הירקון (או לפחות כך דמיינתי את עצמי בדיעבד - קלילה כאיילה. המציאות בוודאי היתה פוטוגנית פחות). אני זוכרת את העצים, את התאורה, את העיקולים, ואפילו את ערבוביית ריחות הזיעה. אני זוכרת את שקיות המים, ואת המעודדים, ואת המארקרים עם הבלונים. אני זוכרת כי אלה היו רגעים מכוננים. באתר של נייקי אחרי המירוץ הופיעו קטעי וידאו של המשתתפים חוצים את קו הזינוק. אין מקום לספק (וחבל שהסרט נגנז כי זה באמת אחד מהרגעים שבהם אני מתועדת במלוא חמידותי) - לקראת הסיום תפסתי ספירנט מטורף, ונראיתי כמו פרסומת לאקסטזי. ולמרות שאני חייכנית לא קטנה גם בשוטף - עדיין, זה היה אחד החיוכים היותר גדולים שהיו לי בחיים.

לא היה שם אף אחד שהכרתי בקו הסיום, וגם אם היה, לא הייתה שום דרך למצוא פנים מוכרות בתוך הנחיל האדום המיוזע. אבל הייתי אני, גאה, גאה כל כך.

אני לא אכתוב שהגעתי הביתה בשארית כוחותיי, כי ברגע ההוא היו לי כוחות להאיר כמה וכמה תחנות כוח. הטראומה הגופנית הגיעה רק בבוקר שאחרי, בצורה של שרירים תפוסים, גידים מחורבים, ובטח גם איזה שבר הליכה או שניים. זה אולי היה טפשי לרוץ ככה בלי הכנה מספקת, אבל זאת גם היתה אחת הבחירות היותר חכמות שעשיתי. בערך חודש אחר המירוץ לא רצתי, וגם לא ידעתי אם אי פעם אחזור לרוץ, אבל ידעתי שבלילה ההוא קרה משהו חשוב. השתנתה הפרדיגמה, ולכל המשפטים שמתחילים ב"אני לא מסוגלת" או "אני לא יכולה" נוסף סימן שאלה בסופם. הבנתי שגם האמיתות הכי מוחלטות שיש לי לגבי עצמי - סופן להתעדכן.

אחרי חודש של צעדות הגוף ביקש לבד להעביר הילוך וחזרתי לרוץ. החודשים הבאים היו סדרה של שיפורים קטנים וכמה קפיצות מדרגה. לפני כמה חודשים עברתי מדרגה חשובה במיוחד והתחלתי ליהנות.

היום אני מתייצבת בטיילת ארבעה בקרים בשבוע, שש בבוקר, שמונה קילומטר בכל פעם. זהו זמן איכות מיוחד עם עצמי, בלי מחשב, פלאפון, כסף או הסחות דעת. רק אני, הנשימה, הים והריצה. בסוף אוקטובר אסגור מעגל (ואתחיל מעגל חדש) במירוץ השנתי של נייקי. איכשהו, במהלך הדרך, הפכה עבורי הריצה למשהו מיוחד, שהוא הרבה מעבר לתחביב או לפעילות גופנית. היא היתה לי למורה. בחודשים האחרונים בסבלנות אין קץ (שלי וגם שלה) היא מלמדת אותי כל כך הרבה שיעורים:

הריצה מלמדת אותי שיש דברים שאינם בשליטתי. שלפעמים הגוף עייף, או הרגל קצת פגועה, או שיורד מבול ואי אפשר לצאת החוצה. שלפעמים יש עבודות בדיוק במקטע שרציתי לרוץ בו, שלפעמים מכונית עוברת את הכביש וצריך להמתין, ושלפעמים אין מים בברזיה של הטיילת. היא מלמדת אותי לקבל את הבלת"מים האלה ולהתגמש. היא מלמדת אותי למצוא פתרונות יצירתיים, או להאט, או לפעמים לוותר לגמרי. גם בחיים.

הריצה מלמדת אותי ביחד ולחוד. כמו שכתבתי למעלה - במירוץ הראשון שלי התחלתי להרגיש שייכות לקהילה של רצים. בחודשים שעברו מאז, בגלישות באתר של שוונג, בשיחות עם חברים שרצים גם הם, התחושה הזאת הלכה וגדלה. המון קסם מצאתי בקהילה הזאת - קהילה שמאדירה השגיות מהסוג הבריא, שמעודדת את הרחבת הגבולות שלנו, שגורמת לנו להאמין בעצמינו יותר. בעיקר מצאתי שם המון המון פרגון דווקא כלפי אנשים כמוני. המתחילים, החובבנים, מגלי הדרך. זה מורגש על אחת כמה וכמה במירוצים, שבהם נדמה לפעמים שכמות המעודדים עולה על הרצים, וגם כל זוג עיניים רצות שנתקלים בהם בדרך שולחות חיוך של עידוד ומילה טובה. ועם זאת, הריצה נשארה משהו מאוד סוליסטי עבורי. להבדיל מהריקוד או אפילו מהיוגה, כשאני רצה אני הכי עם עצמי. ניסיתי פעם אחת לרוץ עם פרטנר וגיליתי שזה מוציא אותי מהמקצב, מההקשבה, מהדיוק. דרך ההתנסויות האלה היא מלמדת אותי שיש עולם שלם שאני מחוברת אליו בעבותות-אהבה. אבל שיש גם אותי לבד. גם בחיים.

הריצה מלמדת אותי כבוד. כבוד למגבלות הגוף וליכולותיו. כבוד למגבלות הנפש וליכולותיה. היא מלמדת אותי ששינויים מתרחשים בדיוק בקצב שבו הם אמורים - לא יותר ולא פחות, ושאין דרך להאיץ תהליכים. ודרך זה, היא מלמדת אותי משהו שמאוד לא מאפיין אותי - סבלנות. היא מלמדת אותי שאני חזקה וחלשה, מוגבלת ומסוגלת, ושזה בסדר גמור להיות פעם ככה פעם ככה. ובעיקר היא מלמדת אותי שאני אנושית, אנושית כל כך. גם בחיים.

הריצה (וגם אקהרט טול) מלמדת אותי את כוחו של הכאן ועכשיו. ברגעים בהם אני מפליגה בדמיוני בכמיהה אל נקודת הסיום, או אל הברזייה של המים, או לרגע שבו תיגמר העלייה הנוכחית (עד כמה שיש עליות במסלולים של תל אביב), אני מזכירה לעצמי שאין לי רגע אחר חוץ מהרגע הנוכחי. ושהרגע הנוכחי יכול להיות מלא בכל טוב - בנופים פתוחים, במגוון של צבעים, ברוח וזיעה, בקולות של גלים מתנפצים, בפרצופים של אנשים, במרקם של אספלט ובמחשבות חדשות. הריצה מלמדת אותי להיות ערה, היא מלמדת אותי להיות נוכחת. גם בחיים.

הריצה מלמדת אותי את כל הכרוך בלרוץ למרחקים ארוכים. היא מלמדת אותי שלפעמים נקודת הסיום רחוקה מאוד מנקודת ההתחלה. שצריך לשמור כוחות, שצריך לפעמים לוותר על הנטייה הטבעית שלי להתנפל על כל דבר בביסים גדולים. שלפעמים הספרינט הוא בעוכריי. היא מזכירה לי שיש נקודות שבירה, חלקן קטנות (כשהרגליים נהיות כבדות) וחלקן גדולות יותר (כשהלב פועם מהר ונדמה שאין יותר אויר). ובנקודות האלה אני משתדלת להגיד לעצמי להמשיך. רק להמשיך, ולא משנה באיזה קצב. כי כל עוד ממשיכים לנוע בסוף מגיעים. גם בחיים. 

הריצה מלמדת אותי להכיל את השעמום. אחד מהדברים שהכי קשים לי בחיים. כי זה לא חוכמה בהתלהבות, ואפילו עם הכאב והדרמות אני מתמודדת כמו גדולה, אבל בקטעים המישוריים, אלה שנדמה שלא קורה בהם כלום (אבל בעצם קורה בהם כל כך הרבה) - שם המאבק האמיתי שלי. הריצה מלמדת אותי להעריך את עוצמתה של השגרה, של הריטואלים, של החזרתיות.  היא מזכירה לי את אחד הציטוטים האהובים עלי, של פרוסט, שאמר ש"מסע תגליות אמיתי אינו מורכב ממציאת נופים חדשים אלא בהתבוננות בנופים מוכרים דרך עיניים חדשות". הריצה מאפשרת לי להיפגש ולהתמודד עם הקושי הכי גדול שלי - הקו הישר. גם בחיים. 

וביחד עם זה, הריצה מלמדת אותי לצאת מאיזור הנוחות שלי. שדווקא שם, במקומות שפחות טבעי או נוח לי להיות, אני יכולה לגדול הכי הרבה. גם בחיים.

הריצה מלמדת אותי להיות גאה בעצמי.  היא מלמדת אותי להגיב על מחמאות כמו "כל הכבוד לך" ב"נכון" ועל "איזו שאקלית שאת" ב"תודה". בלי להקטין את ההישג, או להצטנע, או להתכווץ. היא מלמדת אותי לאהוב את עצמי יותר. היא מלמדת אותי לפנק את עצמי במתנות קטנות (כמו כובע או גרבי ריצה שצריך למשכן עבורם וילה בהרצליה פיתוח), סתם כי מגיע לי. כי אני ראויה לפינוק. כי אני ראויה לאהבה. גם בחיים.

הריצה, אגב, לימדה אותי שבאמת יש הבדל עצום בין חזיית ריצה מקצועית לבין גוזיות משוק הכרמל, ושיש דברים שלא חוסכים בהם. גם בחיים.

הריצה פתרה לי מאבק של חיים שלמים על המשקל, ואיזנה באופן מופלא, טבעי ונטול מאמץ את מטבוליזם סוס יאור שהעניקה לי הגנטיקה. אז לכל אלה שתוהים איך ירדתי כמעט עשרים קילו השנה, והאם צריך לאשפז אותי בקרוב במחלקה להפרעות אכילה בגהה - הסירו דאגה מליבכם. אני לא דוחפת אצבע לגרון, אני גם לא צמה. אני פשוט רצה.

הריצה מלמדת אותי שלפעמים מטרות הן בסך הכל אמצעי. לאורך השנה הצבתי לעצמי מגוון של מטרות - להגיע לארבעה קילומטרים, לרוץ בטריאתלון הנשים, להתאמן למירוץ הר איתן (בו לא השתתפתי בסוף אבל הוא נתן לי מוטיבציה להגיע לשישה קילומטרים), לשפר את הזמן שלי בשמונה קילומטר, לעשות מדיטציה תוך כדי ריצה. המטרות עצמן לעתים שרירותיות ומיועדות ליצוק בי התלהבות מחודשת, להציב לעצמי אתגרים חדשים ולחוות את תחושת סיפוק ההגשמה שוב ושוב. ושוב. כמו בחיים.

הריצה מעניקה לי רגעים נדירים של שקט. רגעים בהם לכמה שניות הראש הסוער שלי מתרוקן ממחשבות, ונשארת רק אני. הלוואי שבקרוב אוכל לכתוב שגם בחיים, בינתיים אני עדיין נאבקת לא אחת עם תחנה מרכזית בתוך התודעה. עוד משהו שקשור לזה הוא שלפעמים, בקטעים הקשים, אני מצליחה ליצור מרווח קטן ביני לבין הכאב הפיסי, וזה מזכיר לי שהישות הזאת שנקראת 'אני' היא לא הגוף שלי, וגם לא המחשבות, ואפילו לא הרגשות שלי. הריצה מלמדת אותי לא להזדהות לגמרי עם דברים שהם רק חלק ממני. גם בחיים.

אני בטוחה שהרשימה עוד ארוכה, אבל הפוסט הזה התחנן לצאת החוצה כבר כל כך הרבה זמן שאוותר לעצמי על הצורך לזכור את הכל. וגם את זה הריצה הזכירה לי לא אחת, את השלמות שבחוסר המושלמות.  

כמה הוקרת תודה יש בי עכשיו. תודה לך הריצה על שאת מורה כל כך מיוחדת, ותודה לי, על שאימצתי אותך אל חיי. ותודה רבה לעוד שלושה אנשים שאני לא בטוחה שיודעים עד כמה הם שימשו לי להשראה. לנורית טל על שבכלל גרמה לי לחשוב שזה אפשרי, לאור עזרתי שפעם הכרתי במציאות כבטטת כורסא מדופלמת, ואחר כך פגשתי שוב באופן וירטואלי כרץ מרתון. ותודה ענקית ענקית למור שלזינגר, האישה והאגדה, שמשמשת השראה לכל כך הרבה נשים וגם מנהלת את הפורום הזה בתפוז.

אז יאללה, אני רצה מכאן :)