ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב, או בגירסה המודרנית: ההורים שלי גרים בקריית מוצקין והמנחה שלי שוכן במשרדו במכון וייצמן. כך שלפחות פעם בשבועיים אני זוכה לנסיעה ברכבת ישראל, מה שמוביל אותי (בצירוף מקרים משעשע) לנושא היומי: רכבות.

אחרי שניסיתי מגוון כלי תחבורה בים, באוויר וביבשה (חוץ מחללית, זוכרים? ראו ערך הפוסט על הפוביות), הגעתי למסקנה שאין כמו הרכבת. יש משהו קסום בנסיעה הזאת, בפסטורליות של הקטר (למרות אני יודעת שרק בציורי ילדים יוצא לקטר עשן סגלגל מושלם), במקצב שקשוק הגלגלים, בנוף החולף ממול, ובתחושה שלכל נוסע יש איזה סיפור מסתורי ומרגש באמתחתו.

בתחרות "הרכבת הפייבוריטית של נגה" (שהיא התחרות השלישית בחשיבותה בצפון רומניה)  זכתה הרכבת של תאילנד. היא מופלאה, יש לה מושבים שהופכים באורח פלא תוך 3 שניות למיטת קומתיים מפנקת (מבית היוצר של הרובוטריקים), ורואים ממנה נוף עוצר נשימה (זה וניחוח השירותים).

בתחרות "נסיעת הרכבת מעלת המחשבות האובדניות" זכתה הנסיעה בת 22 שעות מאליס-ספרינג שבמרכז אוסטרליה, לאדלייד שבדרום. שני ילדים כתומי שיער, עם ריאות שלא יביישו שום זמר אופרה ידוע, מנסים למדוד את סף רגישות האוזן האנושית. 21.5 שעות של צרחות עולות ויורדות. עשרים ואחת שעות וחצי, שגרמו לי לברך את ממציא ההתקן התוך רחמי. 

בין לבין, ישנה הרכבת שלנו, רכבת ישראל, שעברה מייק-אובר מקיף ומכובד בשנים האחרונות. מסילות חדשות נסללו, לוח הזמנים הצטופף, אבל הכי חשוב – הביאו לנו רכבת עם שתי קומות. אמריקה. האנשים מתחלקים לשניים: הסוג שמסתער בלי שמץ של היסוס על הקומה השניה והסוג שלא אכפת לו. לאחרונים אני מייעצת טיפול בהלם חשמלי.

בואו נעשה נסיעה וירטואלית ברכבת. זה מתחיל מלהגיע אליה, לא משימה פשוטה כמו שנדמה לכם, כי מספר מכשולים עומדים בפנינו. בתור התחלה, השעון של הרכבת תמיד נמצא תמיד 2 דקות קדימה מהשעון שלכם. לא, אל תנסו לכוון אותו -  הדגש הוא על ה"תמיד". כך שלא יעזור כלום, תגיעו לרכבת כשאתם עם היפר-וונטילציה מתקדמת ומראה של אצן אולימפי אחרי קו הסיום.

כמובן שקיימת האופציה שתפספסו. לא בכדי הפך הביטוי "לפספס את הרכבת" למטבע לשון כה נפוץ. תחושת התסכול שמתלווה למראה הרכבת שלכם נוסעת אל עבר האופק, בעוד אתם עומדים על הרציף המיותם (שהרי חוק מספר 2 הוא שתמיד תפספסו אותה ב 20 שניות בדיוק ולא יותר), היא חדה כמו טלוויזיה של סוני. מוטיב הארץ המובטחת במלוא הדרו – לראות ולא לגעת, לשמוע ולא לעלות. 

מרפי, יקיר המדור, דווקא לא מפספס, ואתם, שבימים כתיקונם מצויידים פק"ל בדיסק-מן פלוס שני ספרים מוצאים את עצמיכם עם דיסק מן, בלי בטריות, עם יומן שבועי ועם לוח רכבות. בשעה הקרובה אתם נעשים מומחים לענייני מידות ומשקולות בטזמניה, כמו גם יודעים באילו ימים ושעות עוצרת ברכבת ל 3-5 דקות לצורך תפעולי (משבצות ירוקות בלוח).

החדשות הטובות הן שרכבות הן כמו גברים. פספסנו אחת ותבוא אחרת (איזה משפט פולני, אלוהים!).בסופו של דבר, נמצא את עצמינו נדחקים עם עוד 20 אצנים אולימפים במטרה אחת משותפת – להשאיר בכל מחיר את האנשים שמנסים לרדת על הקרון. 

אחרי שהתמקמנו, בקומה השנייה של הרכבת, כמובן, הגיע הזמן לבדוק את התנאים האטמוספריים. קיימות בדיוק שתי אופציות – או שאתה בטוח שמתת ונשלחת לאש הגיהנום, או שאתה יושב עם שפתיים כחולות ומתחיל לתכנן יבוא של פינגווינים לארץ. אין באמצע.

עכשיו אפשר להביט לצדדים ולבדוק את האוכלוסיה המקומית. כאן טמון כל היופי – כולם נוסעים ברכבת, כווו-לם. אנשי ההיי-טק מעלעלים בעיתון הארץ (מוסף הכלכלה כמובן), תלמידי בי"ס, הורים עם ילדים (שאחד מהשניים: או שהם עושים חיקוי של הילדים הג'ינג'ים מאוסטרליה, או שהם קופצים בהתלהבות וחוזרים באופן קטטוני על המילים "רכבת! רכבת!"), קשישים (חצי מחיר!) שמנהלים שיחות ביידיש, כלבים וכמובן המון המון חיילים (הפרחים לצה"ל, וגם המעבר של הרכבת). 

אין ספק, שכמו כל דבר בחיים, גם כאן קיימת חוויה אנתרופולוגית לא מבוטלת. עולם ומלואו נחשף תוך ציטוט לשיחות הסלולרי, בהייה באישה מימין שמשייפת ציפורניים, או צפייה באיש ממול מרייר על המשענת.

תמיד פוגשים ברכבת אנשים מעניינים (במיוחד כשיש לכם נטייה להתחיל לדבר עם כל דבר שזז) (אפילו אם הוא זז ממש לאט כמו עציצים). פעם נסעתי עם חבורה של בני דודינו שאחד מהם הציע לקנות אותי תמורת 40 גמלים (מישהו אולי יודע על כמה עומד מדד הגמל?), פעם ניהלתי שיחה של שעה עם נהג הקטר, ובפעם האחרונה שנסעתי היו בקרון 20 גברים שהתפללו תפילת ערבית. מה שחשוב במפגשים הסמי-מקריים האלה הוא לעולם לא לזלזל – זה שיושב עכשיו מולכם ומשחק סנייק אולי יהיה יום אחד השושבין בחתונה שלכם.

בל נשכח, כמובן, את הנעים ונדים ברכבת. אחד הג'ובים הנחשקים בתבל (ובלי ציניות), הוא להיות זה שסופר את האנשים ברכבת. אתה לא צריך כישורי ספירה מיוחדים, יש מכשיר קטן שעושה את העבודה בשבילך (אפילו אחיותיי הבלונדיניות יתקבלו לתפקיד), ובתור בונוס אתה יכול לספר לאנשים שאתה סופר, בלי שתצטרך לכתוב אפילו פרק אחד בשביל זה. הכרתי כבר מישהי ששדרגה את המקצוע המופרך הזה וספרה לפרנסתה את האנשים באולם קולנוע. למסגר ולקנא.

מכירים את העוורים/ חרשים/ קטועי גפיים שמוכרים כל מיני בובות קטנות תמורת סכום סמלי? יש איש אחד ברכבת שהעלה את התופעה לדרגת אומנות. הוא עובר באופן קבוע קרון קרון, ומוכר פתק בזו הלשון: "שלום. אני חרש ואילם. תוכל בטוב ליבך לקנות את הכרטיס הזה. המחיר בראות עינייך". ואני שואלת – איך אף אחד לא חשב על זה קודם?

כמו כל מקום ציבורי שמכבר את עצמו ואת המונופול שלו, גם לרכבת יש את הגזלן השכונתי. זה שעובר עם עגלת האוכל הניידת, תוך תמרון מעורר הערצה בין צ'ימידנים של חיילים, ילדים מתרוצצים וכמה גוויות משנת 67. תמורת סכום סמלי של 27,000 שקלים חדשים גם אתם תקבלו במבה ונס קפה של עלית (עם המכסה המהפכני – ראו ערך פלא עולם שמיני).

 אבל כל זה מתגמד לעומת התחושה שעוברת לי בבטן כשהרכבת מתחילה לזוז מהרציף. לא משנה אם זה בארץ או בחו"ל, אם אני נוסעת לצ'אנג מיי או לחיפה, תמיד נלווית לנסיעה תחושה של מסע אל הלא נודע, של הרפתקנות ושל חופש. תקראו לי משוגעת, אבל רכבות ממש עושות לי את זה.

ובאותה אוירה אחד השירים היותר יפים (דני רובס – זאת אני הקונה של הדיסק...)

אז החלטנו לעבור למקום פחות יקר,
ברחוב קטן, בצד השני של הכיכר,
בדצמבר תל אביבי מפלח וקר שנינו.

התחלות חדשות אלף תשע מאות שמונים,
ארוחות מוכנות, מסעות מתכוננים,
העולם והאושר נכנעו ושכבנו לרגלינו,
לא היה בעולם דבר שמפריד בינינו.

קמת מוקדם והלכת לדירה החדשה,
להזיז ארגזים,לדבר עם האישה,
ואני עוד ישן עם טרנזיסטור קטן שהבאנו.
ואזlucy in the sky טלטל אותי לקום,
a day in a life קפה מהקומקום,
וקריין שנשבר כשהודיע שלנון איננו,
ומותו כמו חייו סימן חיי ומותנו.

פולח כמו כאב בגשם אז חציתי את הרחוב אלייך
ועמדנו חבוקים באור חיוור, אני זוכר את מגע ידייך.

איך רכבות נוסעות, רכבות באות,
עמוסות מטען בחושך, וצללים מנופפים אלי שלום מהיר. רכבות לוקחות אותך אותי למקום רחוק מאיתנו ואנחנו משלמים את המחיר.
בדצמבר תל אביבי קולנוע מיושן, בסרט imagine
בפני קהל קטן השעון נעצר ב88 עלינו.
שם אשתו הראשונה סיפרה בקול שקט, על רכבת להודו, מסע אל האמת, היא סיפרה עליהם ואני חשבתי עלינו, כמו שלנון היה אמרה, כמו שג'ון איננו.
בהמולה היא נשארה על הרציף המון סגר עליה,
היא ידעה שהרכבת שנסעה לקחה אותו מסיפור חייה.

איך רכבות נוסעות...

בתוך המזווה שלך אולי יש עוד תקווה, אולי אי שקט, בשלי יש את המוסיקה שלו, ועוד תמונה עצובה מסרט.

איך רכבות נוסעות...