| |
אני נגה, מכורה לחיבוקים, לחידות ולחברים. בריאה נפשית כ -70% מהזמן (אחריות לשנה) ומאמינה שמספיק חיוכים יוכלו לשנות את העולם.
|
כינוי:
נ ג ה בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הוסף מסר | 7/2003
שמתם לב...
1. יש את כל אותם האנשים, שבתיכון שיחדו את הרופא כדי לקבל שחרור משיעורי ספורט, בצבא הם עשו שמיניות באוויר בשביל פטורים מריצות, ובימים כתיקונים הם על סף התקף לב ושבץ מוחי אחרי טיפוס של חצי קומה. כל אותם האנשים האלה, כשזה מגיע ללתפוס את האוטובוס, הם פוצחים בספרינט ושוברים שיא עולמי ב 100 מטר.
2. המתנה למעלית היא פעילות שמביאה אנשים רבים (כולל אותי) למצב של חוסר אונים מתקדם. אין לך שום שליטה על המתרחש - היא תבוא כשיתחשק לה לבוא, היא תיפתח כשיתחשק לה להיפתח (והיא בטח גם תסריח משתן של כלב השכנים אבל זה כבר לא קשור). לך רק נשאר לעשות את הדבר ההגיוני היחיד - להמשיך וללחוץ בצורה כפייתית על הכפתור.
3. מכיוון ששינה נתפסת אצל כולנו כדבר מקודש לפחות כמו פרות בהודו (ובצדק), יוצא שכשאנחנו צריכים להעיר מישהו (אפילו לאור בקשה מפורשת שלו) אנחנו נקרעים בין מילוי חובתינו המוסרית לחבר ובין מלוי חובתינו המוסרית לאנושות (שינה טובה = השבחת הגזע). כאן נכנסת לתמונה שיטת ההערה הפאסיבית. אנחנו לוחשים את השם שלו ב 0.0001 דציבלים, ומנסים בטלקינזיס לפתוח לו את העפעפיים, תוך תקווה שאמבולנס תועה יעבור בחוץ ויעיר אותו במקרה (אם זה בתל אביב זה יתרחש תוך לכל היותר 20 שניות), ואז האחריות לא תהיה עלינו.
4. למה אנשים בטוחים שחלונות המכונית שלהם חד צדדיות? ואם כבר הם מחטטים באף בפרהסיה, מישהו מוכן להסביר לי למה תמיד מלווה לזה ההתעמקות בממצאים?
זה ירוק, זה דביק וזה צמיגי - תפנימו.
ואל תשכחו לחייך...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
