יש תמונות שאפשר לראות רק מרחוק, כאלה שברגע שאתה מתקרב הפיקסלים נעשים גדולים מדי והתמונה נעלמת. ככל שמתקרבת השעה, הודו נעשית ערטילאית יותר, רחוקה יותר, וקשה לי לתפוס שאני באמת נוסעת.
התיק כמעט ארוז, אמרתי כבר שלום לכולם, חוץ ממשלחת הליווי לשדה התעופה, ולהקה של פרפרים עושה מסיבה בתוך הבטן שלי.
כמו לפני שנתיים, אני אמצא את עצמי בעוד כמה שעות במדרגות הנעות שעולות אל הדיוטי-פרי, לבד.
משאירה מאחור זמנית את כל מה שנכלל ביומיום, את המשפחה, החברים, הלימודים, העבודה, התיאטרון, הריקוד. יוצאת למסע אל מקום כל כך שונה, כל כך רחוק.
אני מתבוננת על החדר הכחול שלי, אומרת שלום לתמונות של קיט', לכוננית הספרים האהובים, למערכת, ולמחשב שהוא חלק אינטגרלי מחיי, במיוחד לאחרונה. עוזבת זמנית את המטבח המג'ויף שלנו, את המרפסת האלוהית, את כל מה שאני קוראת לו בית.
שושנה, ששמה האמיתי הוא רוית, והיא מתפקדת בתור החברה הכי טובה שלי בכל שעות הערות שלה וגם בחלומות, הכינה לי כיסוי תרמיל, עם ציור ענקי של פו הדב שעליו כתוב:
We keep looking for home and not finding it, so I thought that if we looked for this, Pit, we'd be sure not to find it, which would be a good thing, because then we might find something else, that we weren't looking for, which might be just what we were looking for, really
אני יוצאת להודו לא בשביל למצוא את עצמי ולא בשביל למצוא את האושר. אני יוצאת בשביל להיזכר שכל מה שאני אוהבת ורוצה הוא בעצם כבר כאן.
תודה לכל הקוראים שלי, שהפכו את האתר הזה למשהו כל כך מיוחד עבורי. היום אני סוגרת בדיוק חודש של כתיבה, ונהניתי מכל רגע ומכל תגובה. מאוד מקווה שיצא לי לעדכן גם מארצות ניכר, אל תכעסו אם לא.
אני אתגעגע אל כולכם, ועוד יותר אתגעגע לכל האנשים מהעולם הלא וירטואלי. ואוי, איך אני שונאת פרידות.
אז יאללה בי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
