ביום השני של העבודה נאלצתי להתמודד עם משבר לאומי – איזה אוטו לקחת? הדילמה התמקדה בשתי מכוניות אופציונאלית - יונדאי גטס, שהוא קטן, קומפקטי, סקסי (פעם שמעתי מישהו מתאר ככה מכונית ותהיתי איך בדיוק נראו חוויות ההתבגרות המינית שלו) וידידותי לחניות, ופורד פוקוס, שהוא מאובזר, מרווח ו"האוטו הבטיחותי בעולם" (על פי דירוג YNET ואבא). צרות של עשירים, וודאי תגידו, אבל זה לא מנע ממני להטריד את כל העולם, לפתח עשרים אלף ספקולציות עתידיות, ולהטיל עשרות מטבעות. אחרי שצלחנו את המשבר הזה (פורד פוקוס, וחסר לכם שתגידו מילה) (אלא אם כן אתם בעד, כמובן), הגענו אל המשבר החדש – מה עושים עכשיו?

ובכן, מסתבר שבתחילת ינואר מתחיל קורס לכל החדשים בעבודה. מה שאומר שעד הקורס אי אפשר ללמד אותי כלום (כי ממילא אני אלמד אחר כך) וגם אי אפשר לתת לי לעשות כלום (כי ממילא עדיין לא למדתי כלום). הגעתי למצב שאני יושבת במשרדי החדש, ועושה בדיוק את מה שאני עושה בשבועות האחרונים בבית – כלום. נכון שישנה הנחמה על זה שמישהו משלם לי על זה, ונכון שברור לי שיום יבוא ואני אתגעגע לחיי הבטלה, אבל בכל זאת, כל מי שמכיר אותי יודע שאת תפקיד חיי כעציץ מיציתי בצבא ואני מעדיפה לחפש חנייה בתל אביב לעשר משאיות מאשר לשבת רגל על רגל ולגלוש באינטרנט.

אחרי שבוע נשברתי ופרצתי בזעקות "משעמם לי" לכל עבר. תוך דקות מספר נפתרה הבעיה וקיבלתי פרוייקטון, במיוחד בשבילי. עכשיו הייתי צריכה להתגבר על חרדת התכנות שלי והפחד להשחית במו ידי את עמלם של אלה שתכנתו כבר אלפי שורות קוד שעובדות, פועלות ומדובגות. אולי כדי להקל על הלם ההסתגלות, תקף אותי הוירוס. לא, לא מדובר על וירוס שהשמיד את מערכת ההפעלה של המחשב שלי, אלא יותר נכון השמיד את מערכת ההפעלה שלי, והצליח תוך פחות מ-24 שעות להפיל אותי מעולפת, קודחת מחום וממלמלת "דוקטור טוביה..." בגרון אדום וניחר.

סבסטיאן, יבורך שמו, הכין לי מרק עוף של קנור, קנה לי כדורים לשפעת בכל צבע אפשרי, והעניק לי את מידת הרחמים ההולמת אנשים גוססים במצבי. אני, תוך שבוע חיסלתי חבילה שלמה של טישו עם אלוורה (שלמי שלא שמע הוא ההמצאה הטובה ביותר מאז הגלגל), הסנפתי אוטריבין כל שעתיים (ולא אכפת לי עד כמה זה פוגע ברירית האף – אני לא אתהלך עם ברז באמצע הפרצוף), ומלמלתי מידי פעם "אוי... השחפת" כדי להעצים את הדרמה. במהלך השבוע הצלחתי להחלים בהדרגה, וכשהגעתי לדרגת בריאות מינימלית חזרתי ליום אחד לעבודה בשביל להדביק את כולם בעבודה. כי כמו פולניה טובה, אם לסבול אז לפחות עם חברים...

אתמול הרגשתי מספיק כשירה כדי לציין את תחילת השנה האזרחית. ובפעם הראשונה מאז קום מדינת ישראל בערך, היה לי עם מי להתנשק בחצות. כמובן שהקארמה שלי לגבי מסיבות סילבסטר פעלה גם הפעם והיינו מוכשרים מספיק בשביל לפספס את השעה הרשמית (ולהתעלם מאי אילו עשרות אנשים שצועקים "עשר", "תשע" מסביבנו). מכיוון שעדיף מאוחר מאשר אף פעם (שזה תירוץ מעצבן של אנשים עם נטייה לאחר לכל מקום) פתחנו באופן רשמי את שנת 2005 בשעה שתים עשרה וחמישה. התחזיות אומרות שתוך יומיים אצטרך להכין לסבסטיאן מרק עוף....

בכל אופן, אם נחזור למטרה המקורית שעבורה נכתב פוסט זה, אני שמחה לבשר שמהיום מותר לי רשמית לקטר על העובדה ש"מחר צריך לחזור לעבוד" ו" סוף השבוע באמת נהיה כל כך קצר" ו"איזו שביזות יום א' מתפתחת לי בבטן". שוין, לפחות מחר מקבלים משכורת.