לכתוב על הריון זה כנראה אקט שנע על הציר שבין מיותר ליומרני. לכו לסטימצקי, תמצאו שם מדף שלם של כותרי "תשעה חודשים", חפשו באינטרנט, תמצאו פורטלים רבים מספור על כל מה שסובב את השליה. ובכל זאת אכתוב.

אני כותבת כי אני לא יכולה שלא. והרי כתבתי על ניתוח האפנדיציט, ועל אהבתי לתל אביב, ועל הטיולים, ועל הריצה ועל סרטן, ועל סתם דברים טפשיים. אז כשבועט לי גור קטן בתוך הבטן, אני לא יכולה שלא לנסות לפחות לתמלל את איך זה מרגיש.

אני כותבת גם כי בתוך כל הספרים, ואתרי האינטרנט, ושיחות עם חברות (הריוניות לשעבר, או בהווה, או בעתיד), מצאתי המון חלקים של החוויה שלי, אבל בעיקר גיליתי שהחוויה הזאת היא שלי, שכל הריון הוא שונה, שכל אישה היא אחרת, ושלכל עובר יש אופי וחיים משלו.

יש לי חברה שהקיאה מרגע ההתעברות עד חדר הלידה. יש לי חברה אחרת שעבר עליה הריון קוסמי – שהכל בו היה קסום ונשגב, נטול צרבות וכאבי גב. יש לי חברות שפרחו וזהרו, וכאלה שרצו להתחבא בארון עד יעבור זעם וצירי לחץ.

ואני? אני, כמו רוב הנשים, גיליתי שהריון היא חוויה שמורכבת מרגעי פליאה והשתאות, אבל גם מרגעים של ג'יפה ורצון להרטיב את כל הפוך בדמעות. רגע אחד את עם הראש באסלה, בטוחה שאין אדם אחד בעולם שמבין מה את עוברת. ברגע הבא את מרגישה אותו רוקד בפנים, ויודעת שהצטרפת לשושלת ארוכה של האנושות – שאת אישה יוצרת חיים.

החודש התשיעי כבר קורץ מעבר לפינה וזה זמן מצויין לסיכום ביניים. או סיכום סוף. או אולי בעצם סיכום התחלה – תלוי איך מסתכלים על זה. בניגוד למניין אבותינו, היום בכלל סופרים בשבועות, אבל אני דווקא מתחברת לטרימסטרים.  

השליש הראשון, כמו שכתוב בספרים, היה לא פשוט. הבחילות הגיעו די מהר, אפילו לפני שני הפסים על המקלון ואני לא הבנתי למה קוראים "בחילות בוקר" למשהו שנוכח גם אחרי השקיעה. הציצים התנפחו לי למימדים לא חוקיים ונאלצתי להחליף את הלונז'ורה הצבעוני שלי באוהל זוגי מידה E. העלתי ארבעה קילו, למרות שכל הספרים טענו שבשליש הראשון לא עולים במשקל, מקסימום קילו או שניים. כנראה זה קרה כי באופן פרדוקסלי, הדבר היחיד שעזר לבחילות היה אוכל, ולכן חייתי את חיי מתוך אמונה אמיתית שמשהו איום ונורא יקרה לי אם לא אבלוס משהו מוצק לפחות פעם בשעה. ולמרות כל חטיפי האנרגיה (כמו גם הלחם, הפירות, השוקולדים והקרקרים) שבאו אל קרבי, בשמונה בערב מישהו היה מכבה לי את השלטר הפנימי וכל נסיון לתקשר איתי היה מועד לכשלון, וריצות הבוקר הפכו להליכות מתנשפות ופתטיות.

אבל החלק הכי גרוע היה שהרגשתי כאילו עשו לי כריתת אישיות, והשתילו לי גרסה ישנה של מערכת הפעלה -חלודה, מקטרת ונרגנת. זאת היתה תקופה שלא הבנתי איך החברים שלי עדיין רוצים להיפגש איתי, או איך בן הזוג שלי עדיין אוהב אותי. אין לי שום דבר מעניין להביא לעולם, כך הרגשתי, ואפילו את זה לא הצלחתי לבטא. כי זאת היתה עוד תופעת לוואי של השליש הראשון – לא הצלחתי להוציא כלום החוצה. לא בדיבור, לא בציור, ולראשונה בחיי גם לא בכתיבה. כמה מפחיד שזה היה, הנכות הזאת. אני עוברת את החוויה הכי אינטסיבית, שואבת ומטלטלת שעברתי בחיים, וכלום, כלום לא יוצא.

ומנגד, יש את החלק הבאמת מופלא של השליש הזה, שהוא הזכות להיות עדה ומכילה של חיים חדשים. שאפו לאתרי ההריון שמתארים מה בדיוק קורה שם כל שבוע, שאפו לאולטרסאונד ולסקירות המשוכללות, שאפו לסרטים שמתארים הכל בתלת מימד. כשכל מה שאת מרגישה בגוף זה צורך עז להשתין כל שתי דקות, זה מדהים לדעת שבעצם יש שם גרגר אפונה, שהופך לבוטן שמצמיח גפיים ונהיה לתינוק, אמיתי. זה מדהים לדעת שברגע אחד תאי הלב מתחילים להתכווץ ולהרפות, שנוצרות שם עצמות, וריאות, וסינפסות ואפילו ריסים יש לקטן, ריסים! הכל בתיאום מושלם ותוך כלום זמן, כי ביננו – מה זה שלושה חודשים בשביל לייצר בן אדם חדש? וזה מה שמדהים כל כך בשליש הראשון, השליש הנעלם והנאלם, בו אף אחד לא יודע (חוץ מהבוס שלי שברגע של נון-פוליטיקלי-קורקטנס באמצע החודש השני שאל אותי אם אני בהריון). בשליש הזה קורה רוב רובו של האקשן, של היצירה.

שזה כנראה מסביר למה ניטלה ממני היצירתיות לשלושה חודשים. היא כנראה היתה מרוכזת מדי בחלק התחתון של הבטן.