כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על האמהות שלי, על קורן. רוצה, ולא כותבת. יש אלף תירוצים – הזמן שמתמלא ללא רחמים, העייפות בסוף היום, התודעה העמוסה, המיילים המסיחים. גם עכשיו, כשאני מתיישבת וכמעט מכריחה את עצמי לכתוב, החלודה ניכרת לי בי. המילים הן לא נהר שוטף כמו פעם, קצת חורקות לי בעיניים, קצת פחות מדייקות.

אולי בגלל שהאמהות, לפחות בשלב הזה, היא עולם שהוורבליות היא כל כך משנית בו. משנית לכל מה שהוא לא מילים - המגע, הבעות הפנים, הטעמים, הקולות, המרקמים, הריחות. שיחה טיפוסית של קורן ושלי מורכבת מהרבה "אאאא", "ברררר", ו"גיגי". נונסנס גדוש במשמעות.

נדמה שלא הספקתי למצמץ, והנה הילד שלי חגג חצי שנה, או אולי יותר נכון להגיד שישה חודשים, כי אין שום דבר חצוי בחגיגה הזאת. גם אין כמעט שום דבר משותף בין הגור חסר האונים שפער עיניים על הבטן לפני שישה חודשים לבין האיש הקטן שזוחל, מקשקש, מחייך, רוצה ומבין. כמה פיצ'רים חדשים, ממש מאפס למאה בשנייה וחצי.

תמיד פחדתי להפוך לאחת האמהות האלה שכל מה שמעניין אותן זה הילד שלהן, אלה שמכריחות אותך לראות שבע מאות תמונות, שבטוחות שהילד שלהן גאון כי הוא התהפך מהבטן לגב, שמחירי הטיטולים הופכים להיות נושא שיחה לגיטימי. לא רציתי שהיותי אמא תהפוך להיות הזהות הבלעדית שלי.

ואולי זה עוד מעצור בכתיבה שלי, הפחד הזה מהבנאליות. כי תכלס, כן מתחשק לי לשבץ בתוך הפוסט הזה אלף תמונות של החיוך שלו, וכן מתחשק לי לספר לכם איך הוא מתפקע מצחוק, ואיך הוא חוצה את החדר במהירות, ואיך הוא נרדם בתנוחה מצחיקה ומתוקה. ותכלס, הפוסט הזה ייכתב עליו. אז האם נהייתי אמא כזאת? כנראה שקצת, בתקווה שלא איבדתי כמה חברים בדרך.

האמהות מאפשרת לי לעשות על בסיס יומי את אחד הדברים האהובים עלי – ללמוד. כל יום הוא עולם חדש, כל דפוס או הרגל משתנה תוך חודש. קצת כמו במשחק מחשב – אתה מקבל מסך חדש ומתמודד,  משנים לך את החוקים בלי לספר, ועם כל שלב שאתה עובר השחקן שלך מקבל יכולות חדשות. מה שיפה בעולם האמיתי הוא שאתה יכול לעשות הפסקה ולקווצ'ץ לשחקן שלך את הפולקעס.

אז לומדים, להסתכל על כל דבר בעיניים חדשות. ידעתם למשל שעץ הוא לא רק עץ - הוא גם אוסף של כתמים צהובים, ירוקים וחומים שמרצדים קרני אור? ידעתם שהיכולת שלנו לנוע ממקום למקום, לבחור לאן להתקדם, לגרום לכל השרירים והמפרקים שלנו לשתף פעולה לשם כך היא לא טריוויאלית בכלל? ידעתם שהיכולת לעכל מזון ולהפוך אותו לאנרגיה היא תהליך משוכלל להפליא? שהיכולת למקד את המבט ולזהות אנשים אינה מובנית מאליה? ידעתם? כי אני לא.

אחלה מורה לחיים, קורן. איך הוא מתחיל כל בוקר עם חיוך. איך הוא חי כל רגע במלואו, בלי להתרפק על העבר או להיות מוטרד מהעתיד, ובלי להיקשר – לא לחפצים, לא לאנשים, לא לרגשות. איך הוא מבטא את הצרכים שלו, בלי בושה או חשש, בפשטות. וכשהצורך נענה – הכל שוב בסדר, והוא לא נוטר טינה או מחשבן. איך הכל מעניין אותו – הכל! איך הוא פתוח לאנשים חדשים, לחוויות חדשות. איך הוא נותן אמון מלא בעולם הזה. איך הוא קורן, תמיד, בלי להשקיע בכך מאמץ מכוון, בטבעיות.

גם מכל המסביב אני לומדת. בעיקר לומדת לאזן. לאזן בין להקשיב לקול הבטן שלי, ובין לשאול ולקבל עצות . בין להשאיר אותו קרוב אלי ובין לשחרר אותו לאחרים. לאזן בין לעזור לו כשהוא מתקשה לבין לתת לו להתמודד לבד. בין להיות איתו, ובין לאפשר לו זמן לעצמו, בין לחבק אותו קרוב ובין לאפשר לו מרחב לעצמו. לאזן בין להתאים את עצמי אליו, ובין ללמד אותו להגמיש עצמו לאחרים.  וגם לשמור על עצמי מאוזנת, ולדאוג שתהיה לו אמא מאושרת, כי מה באמת ילד צריך...

בהקשר הזה אני חושבת שהצלחתי בצורה מרשימה למדי להדוף את שק רגשות האשם שמגיע בעסקת חבילה עם הטייטל אמא. קצת בזכות ויניקוט והמושג הגאוני של אמא טובה דיה. הרבה בזכות העובדה שהילד שלי שמנמן, בריא ומבסוט באופן תמידי כמעט (טפו טפו חמסה חמסה וכו'). כל אלה גם עוזרים לי לנשום עמוק כשהאבא המהמם שלו מטביע אותו בבריכה או מנגן איתו על קסילופון באמצע הלילה. בואו נודה באמת, לא אני ולא עומר מצטיינים בהקניית הדבר המקודש הזה שנקרא שגרה. כנראה שבגלל זה קיבלנו תינוק למתחילים, שמקבל אותנו באהבה ובחיוך על אף מוגבלותינו.

רק על דבר אחד אני נוזפת בעצמי וזה שאני לא מתעדת מספיק – לא בתמונות, לא בכתב, לא ביצירה. כל כך הרבה רגעים חולפים להם ומתפוגגים כמו בועות סבון. כבר שכחתי איך היה לפני חודשיים, ושלושה, ואיך היה בהתחלה. בשביל להשקיט את המצפון אני מזכירה לעצמי שילד ראשון ממילא מקבל מנה גדושה מדי של תשומת לב,  מה שמתקזז עם זה שהוא לעולם לא ידע באיזה תאריך בדיוק הוא התחיל לזחול.

אחד מהדברים שהאמהות לקחה ממני זה את היכולת לספר נרטיב אחד רציף, מה שהופך גם את הפוסט הזה, כמו את רוב השיחות שאני מנהלת לאחרונה, לבליל מעורבב של אסוציאציות חופשיות. ספר מעולה שקראתי לאחרונה – התקף התובנה שלי (של ג'יל בולטה טיילור), גרם לי לחשוב שאולי הלידה מרסקת כמה תאים באונה השמאלית כדי להעמיק את הקשר בין אם לתינוקה. אולי זה מסביר למה בורחים לי רעיונות ומילים כשאני כותבת, ובאותה עת הכל מוחשי, פועם, וממלא מאי פעם.

תוך כדי כתיבה שואל אותי עומר מה הפואנטה של הקטע. עניתי לו שאין לי פואנטה, או אולי יש לי הרבה פואנטות קטנות. גם אין לי מילות סיכום לאוסף הרגעים הקטנים של החודשים האחרונים. וזה נראה לי כמו שיקוף נאמן של להיות אמא, הורה, או ילד – מליון טיפות של נהר זורם, צבעוני, ומשתנה ללא הרף.

אז אסיים באותם המילים שאני אומרת לקורן כשאני משכיבה אותו לישון –

אתה ילד מיוחד. אתה ילד מדהים. אתה ילד קסם.

שיהיה לך לילה טוב, שינה מתוקה, וחלומות פז.

אני אוהבת אותך, ילד שלי.