| |
אני נגה, מכורה לחיבוקים, לחידות ולחברים. בריאה נפשית כ -70% מהזמן (אחריות לשנה) ומאמינה שמספיק חיוכים יוכלו לשנות את העולם.
|
כינוי:
נ ג ה בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הוסף מסר | 8/2003
מקלוד גאנג'
אומרים שבשביל כל הדברים הטובים בחיים צריך לעבוד קשה, או לפחות לעבור רף מסוים במדד הסבל. האוטובוסים ההודים בהחלט מספקים את הדרישה הזאת.
בחמש אחה"צ עליתי על אוטובוס בדלהי וגיליתי שבמחיר של כרטיס אחד מקבלים חבילת הטבות שלמה. חבילה זאת כוללת מושבים מתפרקים, מזגן מקולקל (ואנחנו מדברים על אטמוספירה פנימית של הר געש על סף התפוצצות), עצירה אחת להחלפת גלגל ועצירה נוספת להחלפת אוטובוס (משודרג - באוטובוס החדש החלונות נפתחים!!)
אם נתעמק קצת יותר בעניין הצופר, יש פתגם הודי האומר: אוטו בלי צופר, זה כמו צ'אי בלי סוכר (סוף סוף משהו שבעברית נשמע יותר טוב...). סקר שנערך בהודו מעלה שהנהג ההודי הממוצע משתמש בצופר בין 10 ל- 20 פעמים לכל ק"מ. כאשר מדובר על נסיעה של כמה מאות ק"מ, תעשו את המתימטיקה לבד אבל מדובר בה-מ-ו-ן צפירות.
אבל הכל בחיים זה עניין של גישה, וכאשר יש לך שתי ברירות - לצחוק או לבכות, הצחוק הוא תמיד האלטרנטיבה המועדפת.
עוד בדרך אפשר היה להרגיש את השינוי באווירה. המעבר בין פקקי התנועה של מבואות דלהי (בהם האוטובוס נע במהירות ממוצעת של צב חולה פרקינסון) אל הנופים ההרריים, הירוקים והנפלאים של צפון הודו. המעבר בין הסאונה של דלהי לקרירות המבורכת של הצפון. המעבר בין פסיפס תווי הפנים ההודיים ליופי הטיבטי.
את האוטובוס איכלס ערב רב ובינלאומי של אנשים מקנדה, הולנד, שוייץ, ניו זילנד (שלוש קריאות הידד), נורבגיה, קוריאה, הודו ואני מהווה את הנציגות הכחולה-לבנה. וכך, לאחר 17 שעות (בלבד לא כולל מע"מ) הגענו, חבורה מגובשת ומיוזעת עד מאוד, אל מקלוד גאנג', השוכנת כ 10 ק"צ בכביש העולה מדרמסאלה. עיירה יפיפיה שנראית כאילו נלקחה היישר מספריו של טולקין.
לכל אופק שלא בוחרים להסתכל, רואים שכבות של הרים ירוקים, הולכים ומטשטשים, עם ערפילים מסתוריים מרחפים ביניהם.
הרחוב שוקק חיים, אבל רגוע עשרות מונים יחסית לדלהי הפסיכופטית. מכל עבר אפשר להבחין בנזירים ונזירות בכתום ובורדו (הצד העמוק שבתוכי שקל להתנזר רק בשביל התלבושת) (הצד הרדוד שבתוכי הלך וקנה לעצמו עוד חולצה), והרחובות משובצים בדוכנים רבים שמוכרים את התעשייה המקומית - תכשיטים, מוצרי צמר ודברי אומנות (הצד הרדוד שלי מאושר!!!).
אחרי שלושה ימים רגועים וכמה עשרות עקיצות של יתושים (אחרי 30 הפסקתי לספור, בחיי), אני מתחילה מחר את קורס הויפאסאנה - עשרה ימים בלי לדבר, בלי לקרוא, בלי לכתוב, ובלי כל תענוגות החיים. כן, גם לי מתנגן בראש הפסקול של "משימה בלתי אפשרית" אבל לכו תדעו, אולי אני אפתיע עוד את עצמי...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
