כינוי:
נ ג ה בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הוסף מסר | 8/2003
ויפסאנה, אירובדה ושאר מילים ארוכות...
*הערה חשובה: לכל מי ששוקל לעשות ויפסאנה, נא לא לקרוא את הקטע הבא.
לאחר ששוחררתי עם גימלים (פירוט קליני יבוא בהמשך) מהקורס ביום השלישי, אני רוצה לחלוק אתכם את החוויה. חשוב לי להקדים ולומר שויפסאנה היא טכניקה של מדיטציה, שהוכיחה את עצמה עם קבלות אצל המון אנשים. כל מה שאכתוב מבוסס על החוויה הסובייקטיבית לחלוטין שלי, שגם היא מן הסתם היתה חלקית עקב הקטיעה הפתאומית של הקורס.
ובזאת סיימנו עם הפוליטיקלי קורקט.
אז איך היה? ויפסאנה היא מעין שילוב ביזארי של מחנה עבודה שיעי, טירונות בנות בבה"ד 12, וקמפינג ביערות הכרמל. הרעיון בגדול הוא לשבת על התחת במשך יום שלם, לשתוק ולהתרכז באיזור הנחיריים.
רק כדי לסבר את האוזן אני אשטח בפניכם את סדר היום:
4:00 (=ארבע בבוקר) (=חושך) השכמה
4:30 - 6:30 מדיטצית בוקר
6:30 - 8:00 ארוחת בוקר (הממ... זאת גם דרך לקרוא לזה)
8:00 - 11:00 מדיטציה
11:00 - 13:00 ארוחת צהריים ומנוחה
13:00 - 17:00 מדיטציות
17:00 - 18:00 ארוחת ערב (פירוט קולינרי בהמשך, שימו לב שזוהי הארוחה האחרונה)
18:00 - 19:00 מדיטציה
19:00 - 21:00 שיעור ומדיטציה
22:00 כיבוי אורות
מה קורה, אם כן, כשלוקחים בן אדם שרגיל לעשות לפחות 7 דברים בבת אחת ומושיבים אותו על התחת במשך יומיים תמימים? ובנוסף לזה לוקחים לו את הדיסק מן, הספרים, ואפילו כלי הכתיבה?
נכון מאוד, בן אדם כזה יוצא מדעתו. אחרי שחקרתי לעומק את איזור הנחיריים שלי (שלומם מצויין, תודה), חישבתי כמה שניות של מדיטציה יש לנו בכל יום (39600 לא כולל השיעור), וניסיתי לפענח מה נתנו לנו לארוחת בוקר (מה זה אפור, נוזלי, עם עיגולים כתומים?), התחלתי לחשוב ששום הארה ושום נעליים, אבל אם מישהו יואיל להעיר לי את הרגל אני אודה לו מקרב לב.
האוכל, אם כבר מדברים, ניתן בצלחות של פח (עשה לי חשק לעשות פרצוף של אוליבר ולבקש "may I have some more, sir?"). כשליש ממנו היה טעים, כשליש ממנו היה יותר גרוע מרגל כרושה בסדר פסח של אשכנזים, ובשביל השליש הנוסף צריך חוקר פרטי כדי לפענח אותו.
המקום עצמו מקסים, מוקף ביערות והרים ירוקים. האנשים במקום באמת נראים מוארים כמו בודהה עצמו נותן להם נשיקת לילה טוב מידי ערב. יש משהו מאוד מיוחד בניתוק הזה. אתה לגמרי עם עצמך, ואין מפלט. אין מוסיקה, אין ספרים, אסור לך לכתוב. אסור לדבר או לקיים כל סוג של תקשורת בלתי מילולית. כמובן שאסור לגעת (10 ימים בלי חיבוקים, אלוהים ישמור), אסור לשיר, אסור לעשות כלום.
הלבד הזה, מספק לך סוג של חממה. אתה לא צריך לדאוג לשום צורך פיסי, אין לך בעיות חיצוניות להתמודד איתן (מה שכמובן מכריח אותך להתמודד עם הביפנוכו). הבעייה שכל חממה היא במובן מסויים גם כלא. יש לך מתחם ברור ומגודר, יש חוקים ולוח זמנים נוקשה, ואין הקלות.
הם אמרו שביום העשירי מבינים את הפואנטה. יכול להיות שהייתי מבינה אם הייתי נשארת. אבל אני חושבת שהמסקנה שלי מכל הסיפור היא שאת האושר שלי אני אמצא דרך עשייה ולא דרך ישיבה על התחת.
איש איש ודרכו...
הרפואה ההודית
כמו שסיפרתי לכם כבר, יומיים לפני הויפסאנה הותקפתי בברוטליות ע"י צבא של יתושים (או זן אחר המופיע בספר החרקולוגיה של שושנה). הבעיה הייתה שהמצב רק הלך והחמיר ותוך יומיים נראיתי כמו מוכת צרעת, או לחילופין כמו גירסה בלונדינית של איש הפיל.
מכיוון שגם ביומיום, אני בחורה שמתקשה לשבת על ישבני הענוג ליותר מ 52 שניות, ההרגשה שיש חינגה של נמלים מתחת לעור שלי לא ממש תרמה ליכולת הריכוז.
תוסיפו לזה את העובדה שאי אפשר לישון כשאתה מרגיש אלפי מחטים קטנות מנגנות שופן על הגוף שלך. אחרי 4 לילות של חוסר שינה, מבט זגוגי כמו של ההוא מהסרט מועדון קרב, ושנאה תהומית כלפי יתושים (ברשימה השחורה שלי הם עקפו אפילו את הג'וקים), נשברתי והלכתי לרופא.
המרפאה ההודית נראית כמו מחסן של מכולת ממוצעת מאשדוד, מלאה בבקבוקי תרופות שעושה רושם שפג תוקפם ב- 1700. הרופא נראה דווקא סביר, ותוך כדי סמול טוק ניסיתי לחלוב ממנו איך בדיוק הוא השיג את תעודת הרפואה שלו (5 שנים, אוניברסיטת דלהי, מספיק פולני בשבילי).
הוא שאל אם אני רוצה טיפול קונבנציונלי או טיפול בשיטת האירובדה, שזאת הרפואה המסורתית האלטרנטיבית של הודו. בעצה משותפת החלטנו על טיפול משולב.
אז קיבלתי 3 זריקות של אנטיהיסטמין (כן, בתחת, אם אתם חייבים לדעת), אחרי שהכרחתי אותו להוציא מחטים חדשות מהפלסטיק (מי פרנואידית, מי?). חוץ מזה קיבלתי תערובת תמוהה של אבקות בכל צבעי הקשת.
אחרי יומיים המצב מתחיל להשתפר ומתחילים לראות פרצוץ בין העקיצות (עכשיו אני כבר לא נראית כמו איש הפיל אלא סתם כמו פרסומת לאוקסי 10)
לקחתי לי חדר בבאגסו, שזה כפר קטן מעל מקלוד גאנג' ואני הולכת להעביר את הימים הקרובות בלהחלים, ללמוד איך מכינים מאלות (שזה שרשראות מקומיות) ולקחת שיעורים בפיתוח קול (שושנה - תורידי את החיוך המזלזל מהפנים!) ובמדיטצייה בריקוד (אחרי שגיליתי שיכולת הישיבה הסטטית שלי שואפת לאפס אני בודקת אלטרנטיבות)
אחד הדברים שמאוד אהבתי בויפסאנה זה שכל השלטים שם מסתיימים באותה צורה:
Be happy
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
