| |
אני נגה, מכורה לחיבוקים, לחידות ולחברים. בריאה נפשית כ -70% מהזמן (אחריות לשנה) ומאמינה שמספיק חיוכים יוכלו לשנות את העולם.
|
כינוי:
נ ג ה בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הוסף מסר | 9/2003
בדרכים
הדאלי לאמה
ביומי האחרון בבאגסו זכיתי ללחוץ את ידו של ה "his holiness" בכבודו ובעצמו. זה שהיו בערך עוד 1000 איש שזכו באותו בוקר לאותה לחיצת יד, לא מנע ממני להסתובב כל אותו יום, להציק לאנשים ולהגיד: "אתה רואה את היד הזאת? אתה יודע במי היא נגעה? אתה רוצה ללחוץ לי את היד?"
מה שבטוח, אפשר לאהוב את התרבות הטיבטית, אפשר לא לאהוב אותה, אבל הדאלי לאמה הוא אחד האנשים המקסימים ביותר שאי פעם לחצתי להם את היד. יש לו חיוך מתוק של ילד, עיניים טובות-טובות ונפנוף יד של מלכת אנגליה.
את שולה, הרופאה הפסיכיאטרית שעמדה בתור מאחורי סיקרן לדעת אם באמת הוא עדיים בתול. מישהו יודע?
עוזבים את באגסו
אחרי שפיתחתי תיאוריה שבאגסו היא חור ורוד (דהיינו חור שחור במובן החיובי של המילה), ושאין שום סיכוי שבעולם שאי פעם אצליח להזיז את פעמיי אל מעבר לגבולות המונוציפיאלים של דרמסאללה, פגשתי את טלי.
את טלי אני מכירה עוד משלושת שנותי באוניברסיטת חיפה, בהן ניהלנו קשר עמוק של לפחות 10 מילים, מתוכן שבע היו "הי" ושלוש היו "אהלן", אבל הפגישה המחודשת שלנו בסוף העולם הייתה אהבה אמיתית. כך, תחת לחץ פיסי מתון, איומים ברצח ומניפולציות רגשיות זולות, הצליחה טלי לשכנע אותי לארוז שוב את התיק ולצאת לדרך.
7 שעות באוטובוס מקומי, בהן אני זכיתי ל window seat וטלי זכתה לניחוחות בתי השחי של עשרות הודים, והגענו לאמריצר.
אמריצר
אמריצר היא מה שנקרא עיר הודית אמיתית, מה שאומר בלגן, רעש, חום ולחות שמתעלה על דלהי (120 אחוז פעם ראשונה... 150 אחוז פעם שנייה.... נמכר!!). אבל גולת הכותרת הם האנשים.
אמריצר היא בירת הסיקים, דת שבה הגברים אינם מספרים את שערם ועוטפים אותו בטורבן ססגוני (וחסר רק נחש וחליל כדי להשלים את התמונה).
אומדן סובייקטיבי שלי העלה שמאזן הכוחות הג'נדרי עומד על 70-30 לטובת הגברים, מה שבנסיבות אחרות (נגיד בשבדיה) היה יכול להיות משמח. אבל לסיקים יש עיניים גדולות וחודרות, בעלות נטייה חזקה להתמקד על איזורים אסטרטגיים בגוף האישה.
טלי ואני הסתובבנו בסימביוזה מושלמת: אני הייתי מרוצה מכישוריי מבטי האש של טלי (ג'ינג'ית או לא ג'ינג'ית) וטלי הייתה מרוצה מזה שהחזה שלי יותר גדול.
תוך כדי הפרשת 17 ליטר בקירוב של זיעה הלכנו לראות את טקס חילופי המשמרות בגבול הודו-פקיסטן. מחזה סוריאליסטי, הזוי, מצחיק ומרגש כאחד. חיילים שנראים כמו לייצני חצר (עם יכולת שפגט טובה יותר ממה שאי פעם תהיה לי), קהל עם אנרגיות של אוהדי מנצ'סטר יונייטד, ושואו אמיתי כמו שרק בהודו יכול להיות.
אח"כ הלכנו לבקר במקדש המוזהב בלילה, חוויה עוצרת נשימה (בלי ציניות) למראה מאות אורות משתקפים ב"בריכת הנקטר" המקודשת. אח"כ איבדנו קלות את ההכרה במלון...
הנה באה הרכבת
כזכור לכם אני אוהדת מושבעת של רכבות, ולכן לא יכולתי לוותר על החוויה של הרכבת ההודית. כבר ברציף גילינו שאנחנו התיירות היחידות על הרכבת וזכינו להתקהלויות של אנשים שעצרו כדי להביט בנו (כמעט וזרקו לנו בוטנים).
על הרכבת שאלתי את טלי בתמימות ,"מתי בא האיש שמסדר את המיטות?" (למי שמכיר את הרכבות בתאילנד), וזכיתי בתמורה למבט חמלה של "אוי, כמה שאת בלונדינית".
טלי, לעומת זאת, זכתה לראות את הסנדלים שלה נדבקים בצורה בלתי רצונית לכפות רגליה של הודית שעמדה לרדת מהרכבת.
על גדות הגנגס
הגענו אתמול לרישיקש - מקום רגוע, מקסים ובעל פוטנציאל היתקעות גבוה...
לכל מכריי ואהוביי: האינטרנט פה בשלבי גסיסה מתקדמים (לקח לי שעתיים לכתוב את הפוסט הזה - ח"ח על ההשקעה!), אבל אני מבטיחה להחזיר מיילים לכוווווווולם...
נשיקות לרוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
