| |
אני נגה, מכורה לחיבוקים, לחידות ולחברים. בריאה נפשית כ -70% מהזמן (אחריות לשנה) ומאמינה שמספיק חיוכים יוכלו לשנות את העולם.
|
כינוי:
נ ג ה בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הוסף מסר | 9/2003
אל מול פלאי עולם
כמה דברים מדהימים בעקבות הביקור בטאג' מאהאל:
1. מדהים איך שבהודו, המדינה בה מדרגות ישרות הן בגדר פיקציה, הצליחו לבנות בניין שהוא דוגמה מוחשית לשלמות ארכיטקטונית. בתקווה שאני לא אגרום לאינפלציה בערך הביטוי הזה אבל הטאג' מהאהל הוא עוצר נשימה.
2. מדהים לשמוע את הסיפור מאחורי הבנייה שלו, סיפור מלא רומנטיקה, כאב, חזון וייסורים. בכלל מדהים אילו דברים נוצרים בשם האהבה.
3. מדהים ששההודים משלמים בכניסה 20 רופי, בהשוואה לתיירים שמשלמים... 750!! (שזה פי 37.5 אם תהיתם). תמיד תמכתי באפלייה מתקנת אבל האם הם שמעו פה על המושג פרופורציה?
4. מדהים כמה הודים מתקיפים אותך ברגע שאתה קרב אל אחד מאתרי התיירות ומנסים בכל דרך לשכנע אותך לקנות מזכרות. המילה "לא" היא לא משהו שחודר דרך מרכזי עיבוד האינפורמציה של המוח שלהם, ולמעשה כל תהליך המיקוח נעשה ללא התערבות פעילה שלך.
חבילת גלויות שמחירן ההתחלתי עמד על 100 רופי צנחו תוך 20 שניות ל 15 רופי. צמיד (מכסף אמיתי...) שהתחיל את מסעו המתומחר ב- 250 רופי ירד ל- 150, ל-100, ל-50, ל-10 רופי ולבסוף ניתן לי בחינם (בנימוק של המוכר שיש לי ציצים יפים - מי חינך את הילדים האלה?!?!)
מצאתי את עצמי מפתחת טקטיקות הישרדות. לילד שמכר עץ עם ציפורים מחרסינה הסברתי בעברית צחה שזה אחד הדברים הכי מכוערים שאי פעם ראיתי (honesty is the best policy). לילד אחר שמכר פילים קטנים מזכוכית הסברתי שאני אלרגית לפילים, וכאשר כל זה לא עבד עברתי לאופציה הבוגרת - התעלמות...
5. ומדהים שראיתי יפנית, אחת שבאה מהמקום שבו מייצרים את המצלמות הכי מדליקות בעולם, מצלמת את הטאג' מהאהל - כשהעדשה מכוונת אליה.
אל מול האסלה
במסגרת השעשועון "איזו מחלה נחטוף השבוע?", בשיתוף עם השעשועון "מה קורה כשמפרסמים באינטרנט פוסט על חרא?" קיבלתי השבוע מתנה חדשה - קלקול קיבה.
במשך יומיים לא הצלחתי לצאת מהחדר, וברובם התמקדתי בחלר מאוד ספציפי שלו. כאסירה בחדרי שלי, גיליתי שיש לו שני יתרונות בלוטים - שירותים משובחים (אותם היו לי שעות לחקור) וטלביזיה.
חשוב לי להבהיר שבדירתינו התל אביבית משמשת הטלביזיה בימים טובים קישוט דקורטיבי / מעמד לנרות וכן תורמת לתחושת ה"אנחנו שייכות למעמד הבינוני-בורגני ואנחנו בכלל לא סטודנטיות עניות".
מעבר לזה אין לה שום שימוש פונקציונלי, ואפילו אחרי שחברתינו היקרה הדביקה סדרה של מזלגות על הקיר הצלחנו לקלוט רק את חד"ד עם פסים אלכסונים.
מידי פעם אני חוזרת הביתה ומוצאת את שושנה עם טכנאי כבלים, טופס הצטרפות ועט ביד, ומצליחה להחזיר אותה למוטב בדקה ה90. שושנה טוענת להגנתה שחברות הכבלים, משתמשות בטקטיקה מלוכלכת ושולחות כל פעם טכנאי יותר חתיך.
בחדרי הקטן בדלהי, כשכל מנת אנרגיה הייתה מתועלת לכיוון הושטת יד אל בקבוק המיים, או לעוד מסע אל השירותים, מילאה הטלביזיה חלק מרכזי בחיי.
חלק מהסדרות והסרטים היו באמת טובים, אבל בשלב מסויים מצאתי את עצמי כוססת אצבעות אל מול "באפי ציידת הערפדים", ואם זה לא מספיק גרוע התחלתי לשמוע את אחרוני תאי המוח שלי גוססים אל מול אופרה וינפרי. רק כששידרו את היפים והאמיצים הצלחתי למצוא בתוכי מספיק כוחות בשביל לסגור את המכשיר. קלקול קיבה או לא קלקול קיבה - צריך לשמור על צלם אנוש.
בקיצור, שושנה, אני יודעת שהם עלולים לנצל את היעדרי ולשלוח לך את מר עולם, אבל תהיי חזקה, בובה.
אל מול הטמטום ההודי
הגעתי היום לפושקר אחרי נסיעה שהמחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לה היא מזעזעת. ככל שאני מתאמצת אני פשוט לא יכולה למצוא שום דבר שמח, חיובי או משעשע ב -24 השעות האחרונות. ככה זה, אפילו לאופטימיים הנצחיים יש רגעי משבר.
אבל...
טלי פה, ועוד המון המון אנשים שאני אוהבת, ואם כבר להיות חולים אז לפחות שיהיה קהל אוהד.
וחוץ מזה פוטנציאל השופינג פה מרקיע שחקים.
ויש בריכה.
ויש מדבר (למרות שת'כלס - המדבר הכי יפה בעולם נמצא אצלינו)
ויאללה, יש אפילו חיוך. 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
