אחרי האירועים הסמי-טראומטיים פסית ונפשית של השבוע שעבר מהווה פושקר מקום אופטימלי להתאוששות. החיים שלי כאן מתחלקים לשתי זירות עיקריות - בריכה ושופינג. בשתיהן אני פועלת בנחישות ודבקות למטרה ראויות לציון.
שלושה תהליכים מתרחשים סימולטנית וביחס ישר למספר הימים שאני כאן:
1. גוון העור שלי מתקרב לזה של ההודים
2. נמשים חדשים צצים על אפי
3. חשבון הבנק שלי מתכווץ לגודל של גרגר אורז
בין לבין אני יושבת עם משתפי פעולה, ומתחרה ברמת האינפנטיליות של הרעיונות שלנו. להלן דוגמית של התוצר המנטלי שלי מהימים האחרונים:
סטארט-אפ הצחוקים:
מכירים את האנשים האלה, שיש להם צחוק מצחיק? שברגע שהם מתחילים לצחוק אי אפשר שלא להידבק? דמיינו לעצמכם מכונית שנוסעת ברחבי תל אביב עם רמקולים שמשמיעים מבחר צחוקים כאלה. היש דרך טובה יותר להעלות את מפלס האושר העירוני?
תיאוריית האגרסיות הצבעוניות
ערב אחד ישבתי והגעתי למסקנה, שכעסים זה משהו צבעוני.
יש את האנשים שמוציאים אגרסיות אדומות, אגרסיות שמתבטאות בצורה השכיחה והקלאסית של הרמת קול וצעקות. יש אנשים שמשתמשים באלימות מילולית או פיסית ובכך משחררים אל היקום אגרסיות שחורות. אחרים, מפנים את האגרסיות האלה כלפי עצמם כאגרסיות לבנות.
יש אגרסיות ירוקות ובריאות שמוצאות את פורקנן בפעילות גופנית, ריקוד או מוסיקה. יש אגרסיות צהובות, שמתבטאות בציניות ובארס, מהן מאוד קל לגלוש לאגרסיות בצבע בז'. אלה הן האגרסיות של הפולניות (נגזר מהבדיחה: מה אומרת פולנייה באמצע סקס? "בז'... נצבע את התקרה בבז'..."). אלו הן אגרסיות שמסתננות בין השורות : "זה בסדר... תצאו לבלות... אני אשב לי פה לבד... בחושך... וארקב".
אגרסיות סגולות, הן אגרסיות של כל האנשים הרוחניים והמוארים, שמתבוננים בשלווה (אמיתית או מזוייפת) בכעס ללא היקשרות ריגשית. אגרסיות כחולות שייכות לאנשים (כמוני) שכשהם ממש כועסים הם מתחילים לבכות.
ולבסוף ישנן אגרסיות חומות.
רוצים לנחש? נכון - אלו הן אגרסיות שמוצאות את ביטויין בהפרעות במערכת העיכול (כי הרי אי אפשר פוסט שלא יזכיר את הנושא).
והשוס הגדול:
בניגוד לרעיונות הקודמים, מדובר הפעם ברעיון חדשני, מהפכני,ושחשבתי עליו לגמרי בעצמי. ... גלגל!
נראה לכם שזה יתפוס?
עתידות:
מתארגנת פה קבוצה של אנשים שיוצאים למסע גמלים של שלושה ימים. בחיי שניסיתי, אבל כנראה שאין שום דבר שיגרום לי לחבב את החיה הזאת או לפחות להאמין שאין לה כוונות לירוק עלי. אני מצטערת להתוודות - אני נגה, ואני לא אוהבת גמלים. (we love you noga...)
כך שאין ברירה ואאלץ להמשיך במסע הרכישות שלי (כי הרי מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת), ואח"כ להתמודד עם הבעייה (סליחה - עם האתגר) איך דוחסים 100,000 ליטר של בגדים לתרמיל של 65. (זה בודאי יהיה הסטארט-אפ הבא שלי)
וביום ראשון אני על רכבת לגואה (33 נסיעה לפני מע"מ)
והכי חשוב:
אני רוצה לאחל שנה טובה, מצחיקה, מעניינת, מלמדת ומרגשת לכל הגורמים הבאים:
למשפחה שלי: אמאבא, אסף, רוית וכל המשפחה המורחבת.
לחברים שלי: קרנאור, יעלי, גילי ושלומית, ארז (כולם), מרי, שגית, עידו, בועז, תומר וענת, אלון, אייל, ריטה, עמית, גדי, מיכל (ולכל מי ששכחתי)
לחברים מהאוניברסיטה, מהפלייבק, מהקונטקט, מהטיול ומהעולם.
לכל הקוראים הקבועים ולכל מי שנכנס בטעות.
לכל עם ישראל.
שנה טובה!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
