| |
אני נגה, מכורה לחיבוקים, לחידות ולחברים. בריאה נפשית כ -70% מהזמן (אחריות לשנה) ומאמינה שמספיק חיוכים יוכלו לשנות את העולם.
|
כינוי:
נ ג ה בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הוסף מסר | 10/2003
גואה
המון כבר אמרו לפני על צירופי המקרים המופלאים של החיים, אלה שמביאים אונו אל פיסות אלוהים קטנות. לבעלי הזיכרון הבינוני פלוס, בפוסט שכתבתי בבאגסו, סיפרתי לכם על משפחה שפגשתי.
האבא, ריצ'ארד, הוא אירי שעזב את ארצו בגיל 17 והתחיל במסעותיו בעולם. הוא עבד במגוון של עבודות, כמו שירות בצבא ארה"ב, אח בבית חולים, מנהל להקות רוק ועוד דברים איזוטריים שכאלה.
בשלב מסויים הוא קיבל ויזה לשבועיים לקנדה, נשאר שם שנתיים, וכאשר נתפס הצליח לשכנע את השלטונות הקנדיים ששיקול אקונומי שלהם יהיה לגרש אותו לארה"ב במקום לקנות לו כרטיס טיסה לאירלנד.
ריצ'ארד הגיע לסיאטל, שם פגש את ננסי אשר עבדה בחנות ספרים. הוא גולל בפניה את סיפורו וביקש ממנה מחסה לראשו לאותו הלילה. ננסי, לא רק שנענתה לבקשתו אלא אף התאהבה בו ממבט ראשון, ומאז הם ביחד.
שלושה ילדים יפיפיים נולדו להם. סילבר, הבכורה היא גברת קטנה וחריפה בת 7, עם מנטליות ואינטלגינציה של נערה בת 13. דבי, בן ה 4 הוא קומיקאי קטן ושובה לב, וניאו (כמו זה מהמטריקס) הוא גירסה קטנה וחסרת פחדים או מעצורים של אחיו הגדול.
אבל משפחת פולי רחוקה מלהיות משפחה אמריקאית ממוצעת. הם באו להודו מתוך תחושה של שליחות ונסיון להפוך את העולם שלנו למקום קצת יותר טוב.
עשרות, אם לא מאות ילדים נפאלים מוברחים מידי שנה דרך כלכתא שבמזרח הודו ונמכרים לעבודות פרך וזנות. 2000 רופי (200 שקל!) בלבד הוא המחיר הממוצע לראש. המטרה של המשפחה היא להקים בית יתומים שיקלוט לתוכו חלק מהילדים האלה. ננסי תהיה אחראית על ניהול בית היתומים, בזמן שריצ'ארד ילחם מלחמות גרילה ביערות הנפאלים להברחת הילדים.
המכשול העיקרי בינתיים הוא כמו תמיד כסף. לשם כך הם מקימים בימים אלה אתר תיירות שכל הכנסותיו ישמשו למטרה המקודשת הזאת.
את השבוע האחרון העברתי כשחלון החדר שלי משקיף על חוף פרטי לחלוטין משובץ בעצי קוקוס וסירות דייגים. חוץ מזה הפכתי בין לילה מרווקה בת 25 לבייביסיטר במשרה מלאה לשלושה זאטוטים (בתוספת נספחים של ילדי השכנים). גיליתי שמילת המפתח בלהיות הורה היא מולטי-טאסקינג. אני מוצאת את עצמי מנדנדת ביד אחת את דבי על הנדנדה, מציירת ביד השנייה לסילבר ציור ומתחננת (בהצלחה אפסית) לניאו שיפסיק את נסיונות ההתאבדות שלו מהמעקה.
בערך 4 פעמים ביום אני תוהה מאיפה אנשים מוצאים את האנרגיות להיות הורה, ואז כשאני יושבת עם תינור שישן בחיקי אני מבינה. (הבהרה קטנה לאמא הפרטית שלי: אל תשלי את עצמך, השעון הביולוגי עדיין לא מתקתק ולא יהיו לך נכדים בחמש השנים הקרובות...)
רק כדי להמחיש, שאלתי לפני כמה ימים את דבי מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול והוא ענה שהוא רוצה להרוויח הרבה כסף (תשובה אופיינית עד כה)... כדי לעזור לכמה שיותר אנשים עניים. need I say more?
חגגתי פה יומולדת מדהים, עם עוגה, נרות, מתנות וציורים (ואלכוהול...).
קיבלתי כל כך הרבה חום ואהבה כמו הייתה זאת המשפחה שלי. אבל הכי חשוב, קיבלתי תזכורת לכל האנשים שמחכים לי בבית ושאני כל כך אוהבת, בעיקר בזכות המתנה הכי מיוחדת שקיבלתי בחיים (תודות וים של אהבה לשושנה ולכל המשת"פים)
בכל אופן - אם אתם מגיעים בזמן הקרוב לגואה (או אם חברים שלכם, או חברים של חברים של חברים שלכם מגיעים), קצת לפני החוף הצפוני ארמבול, חפשו את מרילנד פרדייס (השם עשוי להשתנות בקרוב ל get goan ) ותמסרו להם חיבוק ענקי ממני ושלוש נשיקות לכל ילד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
