הקלישאה הרווחת אומרת שכל אישה מחכה ליום החתונה שלה, מדמיינת אותו לפרטי פרטים ויודעת כבר מגיל שבע מה יהיה הצבע של המפיות. זה אמור להיות היום המאושר בחיינו, יום שבו כל רגש שהוא לא קצפת ומרשמלו ורוד נדחק לפינה נסתרת. אמא שלך כבר חודשים מסתכלת עלייך בחיוך ועושה פרסומת ל"חתונות – הל.ס.ד של הטבע", אבא שלך מסתכל על החתן במבט של "בני האובד", וכולם באופן כללי מאוד מאושרים מזה שאת מסמנת וי על המטרה הפולנית מספר אחת – חתונה.

אבל דווקא את, שאמורה להרגיש כמו השחקנית הראשית של אגדה אירופאית וקסומה מוצאת את עצמך חמישה ימים לפני החתונה בתוך הכלאה של יום אבל לאומי והתקפת פאניקה. ותוך כדי כל המערבולת הרגשית הזאת את מוצאת את עצמך די לבד. לכי תסבירי לחברות הרווקות שלך מה בעצם כל כך נורא בזה שמצאת את אהבת חייך. לכי תסבירי לבחיר ליבך שזה שאת משמיעה יבבות של כלב ים פצוע לא קשור בכלל למידת האהבה שלך כלפיו. אבל בעיקר – לכי תסבירי לעצמך מה עובר עלייך.

חמישה ימים לפני החתונה זה הזמן שבו רוב הדברים הגדולים כבר נקבעו. השמלה שלך תלויה עכשיו על הארון, והיא יפה ומלטפת בדיוק כמו שחלמת שתהיה. ההזמנות כבר נשלחו עם עיטורים של הצייר שאת הכי אוהבת. אפילו תור למקווה כבר יש. אתם גם כבר אחרי שלב ההיעלבויות של קרובי משפחה מוזמנים או לא מוזמנים, וכבר הבנתם שהפנטזיה שלכם על עשרים אנשים מתחת לעץ בגינה תתגשם בתור משהו שדומה יותר לכיכר רבין בערב יום הזיכרון. בטח ובטח שכבר הספקתם לשמוע מה יש לכל אחד להגיד על החתונה שלכם.

זה הזמן שבו נשאר לסגור את כל הדברים הקטנים, בדיוק אותם הדברים שנראים לך עכשיו גורליים להחריד. פתאום נדמה שההחלטה על שיער פזור או אסוף עלולה להשפיע על שארית חייך, וזה שהאוטו לא מכוסה בניירות קרפ סגלגלים יגרום לילדים העתידיים שלכם טראומה בלתי הפיכה. כל הפרטים הטכניים האלה כמובן מזיזים את הפוקוס מהשורה התחתונה, זאת שאומרת שחתונה היא אוסף של הרבה בחירות קטנות אבל רק בחירה אחת גדולה באמת.

ובעצם זה מה שמפחיד. ואולי בגלל זה את בוחנת אותו בזכוכית מגדלת, עושה ניתוח שורש לכל אחת מהתכונות שלו ומחשבת במעבד הפנימי שלך עד כמה את באמת יכולה לחיות איתה לכל החיים. פתאום כל השריטות הקטנות שלו, שעד לפני שבוע נראו לך חמודות ומלאות-חן, מזעזעות אותך עכשיו. כי בתקופה הזאת, הכל נהייה לכל החיים, ולכל החיים זה מפחיד.

אבל אז את לוקחת נשימה עמוקה, ונזכרת שהחיים שלך השתנו, והשינוי הזה לא התחיל ביום שאתם הופכים להיות זוג נשוי. השינוי הזה התחיל ביום שהחלטתם שאתם רוצים להיות אחד כזה. הברית הזאת כבר נכרתה, וגם אם לא בטבעת זאת. ובפרץ אחרון של רציונאליות את מבינה שהעובדה שהאדון רוחץ כלים בצורה אובססיבית דווקא משחקת לטובתך.

ואז, אחרי חצי שנה של תכנונים וחלומות בהקיץ מגיע היום. שניכם מתעוררים בשש בבוקר עם בטן מתהפכת אבל מכריחים את עצמכם להישאר עד שבע במיטה. בין לבין אתם מנהלים דו שיח בלחישות: "אתה ישן?", "כן, ואת?", "גם.". כשאתם מפנימים סוף סוף שאי אפשר להתאמץ להירדם, את הולכת לבית הקפה השכונתי לאכול ארוחת בוקר עם חבר שלך וקולטת שפעם אחרונה עם חבר שלך. 

אחר כך מגיעה המסאז'יסטית. בפנטזיה המקורית שלך היא מעסה אותך בשמנים ארומאטיים משכרים ומשאירה אותך נינוחה ורגועה כמו חתלתול בשמש. בפועל, היא תוקעת את אצבעותיה באחרון שרירייך הדואבים, ומראה לך איך כל רמ"ח איברייך מכווצים להחריד, אפילו השריר מאחורי האוזן. חתלתול בשמש? יותר כמו נמר בקרב.

ההורים שלך מגיעים, והם נרגשים ומאושרים. גם הם לא עצמו עין. הם מסתכלים עלייך במבט של "עוף גוזל". עוד התמוטטות עצבים קלה כשהסושי שהזמנת מאחר לבוא, ואת אוכלת אותו לבסוף בגרון חנוק ובעיניים נפוחות, ואפילו לא מסוגלת לסיים.

המאפרת מגיעה וצובעת אותך בגוונים עדינים עדינים, ופתאום את מגלה עד כמה העיניים שלך יכולות להיות תכולות. החבר הצלם מגיע ומתחיל לתעד. ואז, כשאת לובשת את השמלה את נדהמת בעצמך. אף פעם לא חשבת שאת יכולה להיות כל כך יפה. את יוצאת אל הסלון ומרגישה בדיוק את הקפיאה הרגעית של הנוכחים בחדר, ואיך הם עוצרים את נשימתם ורק אז ממשיכים.

אתם מסתובבים יד ביד ברחובות שלכם, אותם רחובות בהם אתם מסתובבים תמיד יד ביד, רק הפעם זה אחרת. היום אתם חתן וכלה. אנשים מסתכלים ומחייכים, ובבית הקפה השכונתי שלכם שמחים כל כך ומכינים לך צ'אי חם ומתוק, צ'אי חתונה.

אתם מגיעים לחצר, החצר שבחרתם בה עוד לפני שבחרתם להינשא, והיא קסומה ואגדתית בדיוק כמו שדמיינתם. האורחים מתחילים לזרום ואת מוצאת את עצמך מפריחה משפטים פולניים של "תודה שבאתם" לכל עבר, אלא שהפעם, יותר מתמיד את אפילו מתכוונת אליהם. ובדרך לחופה, הרגליים שלך רועדות, וגל של התרגשות עובר לך בגוף – זה באמת הולך לקרות. את בטח לא תזכרי מה בדיוק אמרו שם, או על מה מדברת הברכה השלישית מתוך שבע, ואת אפילו כבר לא דואגת שיישפך לך יין על השמלה. את רק רואה אותו עומד שם, בעיניים עצומות, ומרגישה את היד הרועדת שלו עושה לך נמק בכתף ימין. את רואה את החיוך של אמא שלך, ואת הפרחים הכתומים בזר שמחזיקה השושבינה, ומתחת להינומה את רואה את העיניים של החברות הכי טובות שם, לחות קצת, נוצצות הרבה.

הצליל של הכוס הנשברת מוגבר אצלך פי מאה, ומהרגע הזה את מתחילה באמת ליהנות. החברים הכי טובים שלך מקיפים אותך, חלק מצלמים ומנציחים את נקודת המבט המופלאה שלהם, חלק שולחים לך מבטים אוהבים, חלק תופסים גיטרות ומתחילים לשיר.

הם שרים "אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא" כשאת מחבקת את אמא שלך חזק חזק, והם שרים "אבא'לה בוא ללונה פארק" כשאת קופצת עם מולידך, והם שרים לך "היא לא דומה לאף אחת אחרת" ואת מרגישה הכי מיוחדת, והכי יפה, והכי אהובה.

וגם אחרי שאת מחליפה בגדים (אבל נשארת עם ההינומה לבל הטל ספק מי פה הכלה), האושר הזה רק הולך ומתעצם, וכשמונה זוגות ידיים מניפים אותך אל על, את יודעת שאף פעם לא היית כל כך גבוה. וכשאחרוני האורחים הולכים, מזמזמים את המנגינה החדשה שחיברו לכם "נגה ואושי... נגה ואושי..." (כי סבסטיאן הוא אחרי הכל שם ספרותי), את יודעת שזאת הייתה חתונת חלומותייך, לא פחות. אולי בעצם הרבה יותר.

אתם חוזרים הביתה, ואת מכריחה אותו להרים אותך פנימה, בלי שום התחשבות בבעיות הגב שלו, או במשקלך הלא נוצתי, ואתם משתעשעים במילים "בעלי" ו"אשתי". רק למקרה שתהית -זה לא יעבור לכם בשבועיים הקרובים. ואחרי כל הקטעים המצונזרים אתם עושים טקס פתיחת מתנות ומנסים לנחש כמה ומה הביא מי. את קוראת את הברכות, הוא סופר את הצ'קים. את אוכלת את הסושי המגעיל שנשאר מהצהריים, והוא מצחיק אותך. ואז את יודעת, בלי קמצוץ של ספק, שמבין כל האנשים הכל כך אהובים שהקיפו אותך הערב, האנשים שגרמו לך לרחף, האנשים שהשפריצו אלייך טונות של אהבה, מבין כולם הוא החבר הכי טוב שלך. בעלך.