חוויות אחרונות מגואה:

את ימי האחרונים בגואה, אחרי הגירוש הפתאומי ממרילנד פריידייס, העברתי בארמבול, שיש הגורסים (ובצדק) שהוא אחד החופים היפים בגואה. בלהט ההתרחשויות לקחתי את החדר הראשון שמצאתי. היתרון היה שהוא היה זול להפליא. החסרון היה שהדבר הראשון שראיתי בכל בוקר היה חזיר.

כמובן שמעוז הישראלים מצא את מקומו גם שם. אחת הבנות, שני (המקסימה!) חגגה יומולדת 22, ולכן החליטה החבורה לעסוק בספורט הישראלי הבלתי מעורער - מנגל.

מכיוון שהיה זה יום שבת החליטו הבנים להתקרב לאלוהים ולהביא חזיר (השכנים הולכי על ארבע שלי החוירו). חיפש לו זוסמן חזיר ברחבי גואה. הגיע למסעדה המגישה תועבה זו, ובעל המסעדה טען שבלתי אפשרי למכור לו חזיר. זוסמן החליט להוכיח את האמרה ההודית שהכל אפשרי (או בהינדי: subkutsh milega), שלף את סכינו והרג חזיר עובר אורח. נשאלת השאלה: האם מדובר בשחיטה כשרה?

משפחת פולי נאלצה להישאר כמה ימים נוספים בגואה עקב ענייני משטרה וכספים, כך שלאחר 3 פרידות מהם הם נסעו לבסוף מאותה תחנת רכבת כמוני ובאותה השעה (צירוף מקרים? ישאלו קוראי הנבואה השמיימית).

נסענו כולנו במכונית של השכנה טופי, שהיא המקבילה ההודית לגורי, האקס אוטו שלי. גורי (יתברך שמו) הוא קופסת גפרורים עם גלגלים (שיש הקוראים לה גם סוזוקי אלטו) בעל נפח מנוע של 800 סמ"ק. בימים טובים, ובליווי עידוד מהקהל ("גורי, אתה גבר!", "גורי אתה יכול!", "לא, גורי, לא לתוך העץ!!!!") הוא מסוגל לטפס על הכרמל במהירות של 20 קמ"ש.

התאום הרוחני שלו, האוטו של טופי, הצליח להכיל את הרשימה הבאה: 4 מבוגרים, 3 זאטוטים, כלבה אחת, 3 תרמילים ענקיים, 4 תרמילים בינוניים, ומטאטא (don't ask...)

ברגעים אלה ממש הם אמורים להתחיל ולחפש את מזלם בקרולה. לכל השואלים, אני מבטיחה לספק פיסות אינפורמציה ברגע שאשמע מהם.

בומבי

בומבי ממבט ראשון נראית סימפטית להפליא - בניינים אירופאים, זכר לממשל הבריטי, אוטובוסים דו קומתיים, ואיך לא - מקדונלדס. ממבט שני מגלים את שפע הפסיכופטים שבה, ובמיוחד העוקבים למיניהם. להלן האנשים שעשו לי follow up ביומי היחידי בבומביי:

עוקב מספר 1: הזמר

זה התחיל בבוקר כשהתחלתי לשמוע מאחורי צפצוף צורם (משהו סטייל ציפורניים חורקות על שמשת זכוכית) שבדיאבד הסתבר להיות סוג של שירה הודית. כל נסיונותי להתרחק ממקור האימה עלו בתוהו כשלפתע שמתי לב שהבן אדם פשוט עוקב אחרי. בדקתי את התיאוריה בקפידה: פניתי ימינה, פניתי שמאלה, עצרתי, התחלתי ללכת בכיוון השני, והבחור צמוד אלי כמו סופר-גלו. גייסתי את המבט הכי מאיים שלי ואמרתי אותו באנגלית הודית (שזה כמו אנגלית אם מורידים את כללי הדקדוק ובוחרים ריאורגניזציה אקראית של המילים במשפט): you, follow me, stop!! הוא בתגובה, עשה שמיניות עם הראש והמשיך להסניף לי את העקבים (כמו גם לגרום לי נזק בלתי הפיך לעור התוף). אני עשיתי תרגיל התחמקות מבריק וברחתי לבית השני שלי - לאינטרנט.

עוקב מספר 2: המתופף

מוכר תופים מציע את מרכולתו באמצע הרחוב. אני מראה התעניינות סמלית בתוף ג'מבה. המחיר סמלי גם כן: 5000 רופי "בלבד" (500 שקל). אני מציעה עשירית מהסכום ומתחילה ללכת. במשך שעה (!) הבחור דורך לי על הזנב במקצב ערבי. אני בורחת לבית קפה

עוקב מספר 3: החרמן

אני יושבת לי בשולחן לבד, נהנית משלוש שניות וחצי של שקט טהור (אם מתעלמים מרעש האוטובוסים, ההודים השיכורים שמסביבי והמוסיקה שמתחזה לבום על-קולי), כשבחור הודי מתיישב לידי.  הוא מתחיל להציע הצעות מגונות (such as כאלה שמכילות את המילה טנטרה) בעוד הסירוב שלי נעשה יותר ויותר עצבני, סף הסבלנות שלי יורד, וכאב הראש שלי הופך למיגרנה. ברגע שהחוצפן מנסה לשלוח ידיים מתחת לשולחן, הדם המרוקאי שלי (נו טוב - רומני) מתפרץ החוצה ואני פותחת בנאום חוצב להבות על כבוד האישה ונימוס אלמנטרי, רק כדי לקבל בתגובה את השמיניות ההודיות. אני משלמת ובורחת לרחוב, כדי למצוא את איש התופים מחכה לי.

עוקבת מספר 4: הילדה

נערה כבת 15 מקבצת נדבות. אני נותנת לה 50 רופי ומהרגע הזה היא מזהה לחלוטין עם הצל שלי. כל זאת למקצב שלושה רבעים מעוקב מספר 2. אני חוזרת לטקטיקות ישנות ואהובות ובורחת שוב לאינטרנט.

עוקב מספר 5: הניגרי

בצאתי מהאינטרנט אני רואה לשמחתי מחזה נדיר בבומבי - תייר!! הוא מתחיל לדבר איתי ואני שמחה לראות נפש ידידותית בים הדבק. אנחנו הולכים לשבת לשתות צ'אי ואני שוטחת בפניו את קורות היום. הוא מציע לי חברות. אני מסבירה לו על חוסר האמונה הבסיסי שלי ב- long distance relationship ובלב חושבת what the fuck?!?! הוא מפנים את המסר ואז מציע לי נישואין. אני מתחילה לשקול חזרה בתשובה מרוב יאוש ומסרבת בנימוס. הוא מציע לי סקס. אני מסבירה לו שאני not that kind of girl. בפעם השישית הוא הבין.

אני עולה למלון. אני יורדת אחרי שעתיים. הוא עדיין שם.

עוקבים מספר ...6,7,8: הילדים

אם אתם נותנים לילד קטן אחד כסף, קחו בחשבון שכמו בישראל מושג האינדיבידואל הוא מטושטש, וילד אחד קטן מגיע עם שכונה שלמה של נספחים.

הבאנו שלום עליכם:

בשעה טובה ומוצלחת החתמתי אתמול את דרכוני המרופט והנאמן בביקורת הגבולות של נמל בן גוריון.

הדרך מגואה לישראל הייתה ארוכה ומפותלת. בין היתר היא כללה עצירה בעמאן בבית מלון מפנק (מים חמים במקלחת! מים חמים במקלחת!), עמידה באינסוף תוריי צ'ק אין, עבירה באינסוף גלאי מתכות, ומחיאות כפיים סוערות לטייס רויאל ג'ורדניאן (הפרגון הישראלי הידוע).

חיבוק של אבאמא, סופ"ש מתוכנן עם החברות הכי טובות, והדחקה עקבית של העובדה שהסמסטר מתחיל ביום ראשון - קומבינציה מושלמת לנחיתה רכה.

ברוכים הנמצאים!