כל מי שקרא את הפוסט שכתבתי בזמנו על הפוביות שלי, הבין כבר שבחורה אמיצה במיוחד אני לא. היום נאלצתי שוב להתמודד עם חבר נוסף ברשימת הפחדים הגדולים שלי - הפחד מספריות של אוניברסיטה.

כשהייתי קטנה דווקא רחשתי חיבה גדולה לספרייה העירונית של קריית מוצקין, אליה הייתה סבתא טוצה לוקחת אותי ואת אחי פעמיים בשבוע. הכל היה קטן ונחמד, הספרים היו משומשים כמו שאני אוהבת, עם ריח של ספרים שכבר ראו משהו בחיים שלהם, ועם אותיות גדולות ומנוקדות. הספרנית הייתה דודה מתוקה וממושקפת, החדר הייה קטן, חמים ואינטימי, ומעל המדפים קרצו אלי המון הפתעות חדשות.

אחר כך גדלתי והגעתי לאוניברסיטה. שבוע לפני תחילת הלימודים עשו לנו סיבוב אורינטציה בספרייה. כבר בכניסה התחלתי לחוש מחנק בגרוני, שלא עזב אותי גם כשהשלמתי את התואר. ההתמודדות הפסיכולוגית שלי התמקדה בנשימות ארוכות תוך חזרה על המשפט היחיד שהצלחתי לקלוט - הקו האדום על הרצפה מוביל ליציאה.

כי אתם מבינים, אם ספריות עירוניות של יישובים שכוחי-אל משולות לקיבוץ בגליל, ספרייה של אוניברסיטה היא ניו יורק בשעת צהריים. הכל מתחיל במבנה הארכיטקטוני שנועד לתפעל את האינטלגנציה שלנו בכל זמן השהייה בספרייה. כמו עכברים במבוך מתרוצצים סטודנטים שמנסים לשווא למצוא את חדר הצילום. חדר זה, מהיותו אחד החדרים החשובים בספרייה ימוקם במרתף או לחילופין בעליית הגג, ובכל מקרה יצריך טרק של 15 דקות הליכה לפחות, שימוש ברדאר לדלתות נסתרות, וידיעת צופן כניסה שמכיל לפחות 18 הברות.

אם כבר הגעתם לחדר הצילום, עדיין אתם נתקעים עם הבעייה של איך לעזאזל מתפעלים את המפלצת הזאת שידועה גם בשמה המסחרי: מכונת צילום. לא, זה לא עוזר שלמדתם 3 שנים מחשבים. הפידר עדיין ייתקע, הדיו עדיין יגמר, וכרטיס הצילום עדיין יעשה תנועות קטטוניות של הלוך-חזור בתוך החריץ. אם זה באמת יום המזל שלכם המכונה גם תתחיל לצפצף ולפרסם לכל הנוכחים את הבושה.

כל זה כמובן בהנחה שיש לכם מה לצלם, כלומר שמצאתם את הספר. זהו צוואר הבקבוק האמיתי של הביקור בספרייה. שיטת הקידוד של בכירי הספרנים מכילה לוגיקה מסתורית, והיא כנראה אחד הסודות השמורים במדינה. למעשה, אם תבחרו מדף בצורה רנדומית לחלוטין יש סיכוי שווה ערך שתמצאו את הספר, בהשוואה לחיפוש מכוון. בכל מקרה הסיכוי הזה הוא אפסי.

אין לי ספק שיש אוכלוסייה שלמה של אנשים שהזדקנו ומתו בזמן השיטוט בספרייה, ולא אתפלא אם באחד מן הימים יפול עלי מאחורי אחד המדפים שלד ובידו פתקית עם מספר של ז'ורנל מדעי. בנוסף לכל הצרות, את החיפושים האינסופיים האלה צריך לעשות עם ערימה של חפצי הערך שלכם שנופלים בתדירות של אחת לשתי שניות. כל זה בגלל שאסור להכניס תיקים לספרייה, מה שהופך אתכם לתיק אנושי אחד גדול.

נכון, יש את הספרניות שאמורות להוות גלגל הצלה, אבל בניגוד לדודה הנחמדה מספריית גרושקביץ', הספרניות באוניבסיטה נוטות להזכיר דמויות מפתח ממשפחת אדמס. בכל פעם כשאתה עושה את הטעות ומבקש מהן לנדב לך רסיס של מידע הן נועצות לך מבט של "חתיכת אנאלפבית, איך זה שאתה לא יודע איפה זה 745683.DFA3424?? זה הרי כל כך אלמנטרי!"

בל נשכח את מחלקת ההשאלה. החוק אומר שמידת השימושיות של ספר עומדת ביחס הפוך למספר העותקים ולמשך הזמן שאפשר לשאול אותו. אם, למשל, יש ספר עזר יחיד לקורס מסוים הוא ימצא בספרייה ביחס של עותק אחד למאה וחמישים תלמידים ואפשר יהיה לשאול אותו לבערך 17 דקות.

ושלא תחשבו שזה גמיש. איחור בהחזרת ספר לספרייה הוא אחת העבירות החמורות באוניברסיטה, ואלמלא דברים שוליים כמו זכויות פרט, היה גורר אחריו נזקי גוף והלקאה בציבור, למען יראו וייראו. במקום זה, הם יגרמו נזק בלתי הפיך לחשבון הבנק שלכם, נזק אשר יגדל ביחס אקפוננציאלי למספר הימים שאיחרתם (בפקולטה למדעים מדוייקים זה עלול להגיע לפונקציית אקרמן).

הבאסה בכל העניין היא שמה שעובד על שוטרי תנועה לא בהכרח עובד על הספרניות, ולכן אם לא עברתם ניתוח לב פתוח לאחרונה, קטנים הסיכויים שתצאו עם אזהרה בלבד.

זהו, הייתי חייבת לשתף. ועד שתהיה לי חוויה מתקנת אני ממשיכה לחפש חומר בגוגל.

הספרייה הציבורית באינטרנט

הספרייה הציבורית של ניו יורק

אלף

שירות השאלת הספרים האוניברסיטאי