כילדה לאבא משקפופר, וכאחות לאח כזה, תיארתי לעצמי שהגנטיקה לא תפסח עלי. אכן, בגיל 12 קיבלתי את זוג המשקפיים הראשונים שלי, "רק בשביל הלוח" ו"נגד כאבי הראש". המשקפיים האלה נותרו על חוטמי בערך שבועיים, וכאשר גיליתי שאי אפשר לשתות איתם קפה (בעצם, בהתחשב בגילי דאז זה בוודאי היה שוקו חם) בלי להתבונן על העולם מבעד לענן, החלטתי לנקוט בדרך הבוגרת להתמודד עם כל בעייה - להתעלם ממנה.

השנים הבאות עברו על מי מנוחות, ולמעט צמצום קבוע של העיניים לגודל של פתח של קופסת חיסכון, לא ניכר עלי שאני על סף התעוורות. אבל העולם המשיך להטשטש ומהר מאוד יצא לי שם של סנובית שלא אומרת שלום לאף אחד. בגלל שעמוק בפנים אני בכל זאת בן אדם נחמד, התחלתי ליתר בטחון להגיד שלום לכל דמות מעומעמת שחצתה את דרכי. זה כמובן הוביל לתגובות תמוהות של "מיד באים האנשים עם החלוקים הלבנים".

אחרי שנתיים של משקפיים של "רק בשביל נהיגה" (yeah right, כאילו שזה עזר) הגעתי למסקנה שאין מנוס, הגיע הזמן להתמודד עם המציאות ולראות את העולם האמיתי. אז קניתי עדשות.

עדשות זה דבר נחמד. בחלק מהזמן זה ללכת עם ולהרגיש כמו שש-שש טבעי, ואחרי שמתגברים על מחסומים פסיכולוגים אפשר לישון איתן, לשחות איתן ולטייל איתן בהודו. מצד שני, הן גורמות לך למספר תופעות לוואי. אחת התופעות האלה היא נטיייה לכרוע על ארבע באמצע מקומות ציבוריים ולשאול אם מישהו ראה משהו שקוף, קטן ובלתי ניתן להבחנה.

חוץ מזה אתה מסתובב עם תחושה קבועה של "מי תקע לי מייבש שיער בתוך העין", ומידי פעם אתה מתחיל להזיל דמעות בלי סיבה ברורה (שבמקרה שלי זה מצב יומיומי, אבל אם הייתי מאצ'ו קשוח זה היה סיכון תדמיתי), ולך תסביר להורים שלך שהסיבה שהעיניים שלך אדומות כל הזמן זה לא בגלל הסמים (מצד שני, אם זה כן בגלל הסמים זה נותן לך תירוץ נהדר).

החברים בעלי ראיית העל שגם בלי תוספת עזרים רואים שני מטר יותר ממך, מתחלחלים בכל פעם כשאתה מכניס או מוציא את העדשות, ואתה בעצמך מתחלחל כל פעם מחדש לגלות שאפשרי בהחלט לאבד עדשה... בתוך העין של עצמך.

עדיין, לא הייתי מחליפה את זוג עדשותיי (החד פעמיות יש לציין, עקב תדירות אובדן לא מבוטלת) בשום זוג משקפיים, ולא אכפת לי עד כמה חכמה אני נראית איתם. בתור התחלה, אם לא הייתי מדביק אותם אלי עם דבק אצבעות, יש סיכוי יותר מסביר שתוך יומיים הם היו נשברים/ מתעקמים/ מוצאים את עצמם בנ"צ לא מוגדרת או סתם סובלים מהתעללויות חוזרות ונשנות.

חוץ מזה אני לא יכולה לסבול שהעולם לא ברור בכל הזויות ושברגע שאני מרימה או מורידה את העיניים אני מקבלת תזכורת לכמה שאני מוגבלת. ולבסוף, מכיוון שגדלתי והתחלתי לשתות קפה (ובכמויות מסחריות יש לציין), אנחנו חוזרים לאותה בעייה ישנה של הערפל שתוקף אותי בכל שלוק.

אז בינתיים אני אוספת שקל לשקל, ובעוד בערך 14 שנה יהיה לי מספיק לניתוח לייזר, ואז אולי סוף כל סוף אני אהפוך לנהגת טובה...

הכל על ראייה

תערוכת עיניים של בע"ח

פורטל ישראלי לרפואת עיניים

אתר מדליק של אשליות אופטיות