שוב שנה טובה לכולם. במסגרת ההחלטה התמידית של "הבה וננסה להיות אנשים בריאים יותר נפשית", אני שמחה לשתף אותכם במשהו שקיבלתי בדואר, מהדברים שלכאורה נראים קיטשים להחריד, אבל כשחושבים על זה מגלים שהם בעצם נורא, אבל נורא חכמים (ותודה לגילי שהעביר). אז אילו הדברים שאני משננת לעצמי לשנה החדשה:
1. השינוי מהווה איום כשהוא נעשה לך והזדמנות כאשר הוא נעשה על ידך.
בהנחה שאין אף אחד שהצליח שלא לקרוא את "מי הזיז את הגבינה שלי" -
כשהגבינה שלך מעלה עובש ומתמלאת סוגי פטריות מגוונים (ולמה יש לי פלאש-בק עצבני אל המקרר של שושנה ושלי?) זה די מבאס.
כשאתה יוצא לטייל במבוך ומוצא ארוחת גבינות ויין (ואם זה בעין כמונים זה בכלל מומלץ), יש לך סיפוק כפול - גם טעים, וגם אתה מצאת בעצמך.
שינויים זה משהו שמפחיד את כולם, אפילו אנשים עם סף שיעמום נמוך כמוני. לפעמים הרבה יותר פשוט להיצמד למשהו מוכר וידוע, אפילו אם הוא גורם לך עוויתות בלתי רצוניות ובחילה קשה (אם רק הייתם יודעים איזה סוגי פטריות רוקדים הורה אצלינו במקרר...). קשה למגר את הפחד הזה לגמרי אבל אפשר לתת לו מקום שולי, ליד שואב האבק במרפסת.
2. הסיכון הכי גדול הוא לא לקחת סיכונים.
לא מדובר כאן על לסוע ב-200 קמ"ש, באמצע העיר, בלילה חשוך, בלי אורות, עם יד קשורה מאחורי הגב, פלאפון ביד השנייה ועיניים מכוסות. גם לא מדובר על לסוע לדרום אמריקה ולהסתובב בלילה לבד עם ארנק תפוח ביד ושעון יוקרתי, ואפילו לא מדובר על לקפוץ באנג'י (סליחה, אמא, שוב). אבל אי לקיחת סיכונים בחיים היא המפתח לחיים בינוניים. טוב לכם עם ה-7? סבבה, אבל זה כמו בבורסה - אם לא תסכנו קצת יותר, גם לא תרוויחו באמת.
3. המוח הוא כמו מצנח. הוא פועל במייטבו כשהוא פתוח.
ההמצאות הכי גדולות בחיים קרו בטעות. לניוטון (אגדה אורבנית או לא) נפל תפוח על הראש והוא עשה ממנו גרביטציה. הדפים הצהובים הקטנים עם השוליים הדביקים (שהם דרך התקשורת השנייה ביני לבין שושנה אחרי החלפת מהלומות הדדית) הם בכלל תוצאה של מישהו שרצה להמציא דבק חזק במיוחד ויצא לו בטעות דבק חלש במיוחד. ובכלל, אנחנו כאן בגלל סדרת מוטציות סופית שחלו באמבה.
תשארו עם ראש פתוח - זה בסדר לעשות דברים טיפה אחרת, זה בסדר לטעות, וזה בסדר לאכול אורז לבן עם במבה.
4. פסימיסט - רואה קושי בכל הזדמנות. אופטימיסט - רואה הזדמנות בכל קושי.
זה הולך להישמע "קל להגיד קשה לבצע", אבל לכל דבר שקורה לנו יש סיבה טובה, ואפילו אם לפעמים היא מתחבאת מאחורי העצים וצובעת את עצמה בצבעי הסוואה, היא שם ורק צריך לחפש. דווקא מהמקומות היותר קשים בחיים יוצאים מחוזקים, בוגרים וחכמים יותר.בכלל, חשיבה חיובית והומור (שכמו פעילות גופנית, הם הרבה עניין של אימון וכניסה לכושר) יהפכו את החיים שלכם להרה יותר מחוייכים.
5. אם תתמיד לעשות את מה שתמיד עשית, תגיע תמיד רק למקום שאליו הגעת.
ררררררררפי, שגרה זה רעעעעעעעעעע!!!
תסתכלו על התמונה - היא מסבירה את זה פי אלף יותר טוב ממני.
6. גם אם אתה נמצא על המסלול הנכון, מישהו בסוף ידרוס אותך אם...
רק תשב שם.
אף פעם לא לנוח על זרי הדפנה, תמיד לחשוב איך אפשר לגוון, לשנות, ליצור (לא מתוך חוסר סיפוק אלא מתוך צעידה קדימה). אם יש מישהו שאף פעם לא נח זה מרפי (שהוא אחד הסלבריטיס של הבלוג הזה), ואם תישארו יותר מדי על אותה נקודה, בסוף באמת תחרבן לכם ציפור על הראש.
7. אל תיבהל מהאתגר שלפניך, גם הפסל דוד של מיכלאנג'לו, התחיל בתור בלוק.
כל אחד מוכשר במיוחד במשהו. הרעיון הוא לא לפחד לנסות משהו בגלל שהוא נראה קשה מדי. נכון, לא תמיד זה מצליח - אני ניסיתי במשך חצי שנה לנגן על גיטרה ונתקעתי ב"שירים וגיטרה א" איפשהו בין 'טומבלילייקה' ל'דוגית נוסעת' (אבל זה רק בגלל שהידיים שלי קטנות מדי, הרצפה הייתה עקומה להפליא והכלב אכל לי את התווים). גם בתחום הבישול הצלחתי להפיק מתחת לידיי רק ארוחות שהתגובה של שושנה עליהן הייתה "הממ... זה מעניין" או "אני דווקא אוהבת שרוף". להמשיך לחפש, לנסות, לטעום (כל עוד זה לא את האוכל שלי) - במקרה הכי גרוע יש עוד משהו מצחיק לספר לחברה' (או לכתוב בבלוג)...
8. ניסוח הבעייה חיוני, לעתים יותר מפיתרונה.
כמו שאיינשטיין אמר פעם: החוכמה האמיתית היא לא לענות את התשובות הנכונות אלא לשאול את השאלות הנכונות. זה כמו בטרק, אם תתחילו לצעוד בכיוון הלא נכון, בחיים לא תגיעו לנקודת הסיום (ולא שזה קרה למישהו מהנוכחים...)
9. לפני שתקטול רעיון, מצא לפחות חמישה דברים טובים לומר עליו.
וזאת ההזדמנות להזכיר לכל החברים שלי: מכוניות שנוסעות על נזלת - מה יש לכם להגיד על זה?
10. אם אתה יכול לחלום את זה, אתה יכול גם לעשות את זה.
אני באופן כללי מאמינה גדולה בחלומות, ובכלל מבלה חלק לא מבוטל משעות הערות שלי ביקומים מקבילים (זה מסביר את ההבעה הזגוגית שחולפת על פניי פה ושם). אז נכון, עדיין לא הצלחתי לעוף (למרות שאני ממשיכה לנסות לקפוץ מהכיסא ולפספס את הרצפה) אבל הרבה דברים שקרו לי בחיים קרו בעיקר כי העזתי לחלום אותם.
כדי שלא תגידו לי "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול" אני רוצה להביא לכם דוגמה מדהימה, למישהו שמקיים את כל המשפטים האלה, אחד לאחד. בטח רובכם כבר נתקלתם, אבל לאלה שלא, אתם
חייבים (שזה אומר: עכשיו ללחוץ על הלינק ולקרוא מהתחלה ועד הסוף) לקרוא את יומן המחלה של
רונן פורת.
סיפור שגרם לי לרעוד (פיסית ולא רק מטפורית) מהתרגשות, על בן אדם מדהים, שמתמודד עם אומץ, הומור ואופטימיות שיכולה להאכיל מאה משפחות בסומליה, עם מחלה קשה שהשאירה אותו משותק בכל הגוף.
שתהיה לנו שנה מלאת חשיבה חיובית!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
