האף שלי מתאמן בלהיות ברז פעיל, יש גוש של ג'יפה שהחליט להתמקם לי באמצע הגרון, ומליון גמדים קטנים רוקדים סטפס מתחת למצח שלי. הוכרעתי רשמית על ידי הסטטיסטיקה, ולמרות שאני משננת לעצמי כבר במשך חמישה ימים "זה וירוס של 24 שעות ומחר זה יעבור" הגיע הזמן להכיר במציאות - גם לי יש שפעת.

כמובן שצרת רבים זה חצי נחמה (או נחמה לטפשים לפי גירסאות אחרות) ולכן לא נותר אלא להתנחם בעובדה שרוב עם ישראל מסתובב עם אפים של טוב-טוב הגמד (אם אתם לא בגילי אל תנסו להבין), ומפיץ את סטרפוטוקוקיו אל כל עבר. בכלל, רוב האנשים שאני מכירה התחילו לתקשר דרך שיעולים, וזה יוצר תחושה של משפחה אחת גדולה ומטפטפת.

חוץ מזה, יש אהבה חדשה בחיי. קוראים לו ד"ר טוביה (יש לו גם שם משפחה אבל הוא ארוך מדי בשביל תאי מוחי) , והוא רופא המשפחה החדש שלי. טוביה הוא רגיש, סובלני ומבין לליבי. הוא יודע להקשיב, אפילו אם זה אומר להקשיב לכל המחלות התורשתיות שרצות לנו בשושלת, ותאמינו לי, יש לי גנטיקה מזעזעת, ואני בלפחות 7 קבוצות סיכון שונות (וזה עוד לפני שלוקחים בחשבון שגדלתי בקריות, ממש מתחת לארובה, ושיש לי נמשים).

טוביה התעלם בנון-שלנטיות מהמצב המשופע שלי (אז מה אם לכולם יש? השפעת שלי מ-י-ו-ח-ד-ת!) ורק ציין שאני אנמית (ככה זה כשגרים עם שושנה צמחונית שאחראית על ענייני קולינריה). אבל הרגע שהוא שבה את ליבי באמת, זה הרגע בו אמר לי, שיש לי כולסטרול טוב בכמויות שנדיר למצוא אצל אנשים, וזה (טיפ לחיים) משפט שיכול להפיל כל בחורה (בנים, לשנן ולהשתמש).

שלוש מילים אחרונות בנושא:

1. טישו

2. עם

3. אלוורה

ועוד משהו שאני חייבת לפרוק מעלי, הצטבר לי אוסף של בדיחות מתימטיות. כן, אני יודעת שיש חוקים נגד זה באמנת ג'נבה. אני אעשה את זה מהר, לא תרגישו כלום, ואם תמצמצו למשך זמן מספיק זה יגמר בלי שתשימו לב...

יום יבוא וככה יתחיל כל פרק בסימפסונים:

זה כבר ממש עתיק, אבל עדיין מתאר במדויק את הלך הרוח בפקולטה:

באמת הגיע הזמן שמישהו יעשה על זה מחקר! אני מצרפת לפרס ח"י שקלים, עלי!

זר לא יבין...

ולסיום בדיחה שבאופן תמוה שושנה נורא אהבה:

מה ההסתברות שרבין לא היה נרצח?

תשובה N עצרת...

די, נגמר, שרב כבד! אפשר להוריד מסיכות...