יסלחו לי כל הפמיניסטיות, ויסלחו לי (כן, גם אני רואה ארץ נהדרת), אבל באופן אישי אני חושבת שיש משהו בסטיגמות על נשים גברים ונהיגה. נכון, יש לי כמה חברות שהן נהגות שודים אמיתיות (יעלי, יום יבוא ותוכיחי לי שאפשר להגיע מקריית מוצקין למרכז הכרמל בפחות מרבע שעה) ויש לי חברים-בנים שצריך להכניס למאסר עולם את הטסטר שהעביר אותם. עדיין, רוב הבחורות שאני מכירה נוהגות לא יותר מסביר, ורוב הבחורים שאני מכירה עושים רברס עם יד אחת.

ושוב, רק להדגיש, אני מודעת לעובדה שרוב התאונות הקטלניות (ובכלל רוב האירועים הקטלניים בעולמינו) נעשות על ידי גברים, ושיש המון נהגות מצויינות. בכל זאת, כנראה שיש משהו בכרומוזום ה-y שגורם להרבה מהם להוולד עם סטיק (גם) ביד.

הרומן שלי עם העולם המוטורי התחיל עם שיעורי הנהיגה הראשונים שלי, ובנסיונות פטתיים לשמור על קו ישר. הריטואל היה קבוע - האוטו היה סוטה לצד ימין, אני הייתי מיישרת לשמאל וכמעט מתנגשת במשאית שבאה בנתיב הנגדי. אחרי 10 שיעורים בערך הצלחתי לעבור להילוך שלישי, והשיעורים התמקדו בנסיונות פסיכולוגים של המורה שלי לשכנע אותי שהציפורים שנכנסות לי מתחת לגלגלים לא מתות, ושהזקנות שעומדות ליד מעבר החצייה רוצות לעבור את הכביש ולא סתם עצרו לנוח.

לפני הטסט הראשון הגעתי לרמה כזאת של חרדה שחלמתי חלום. חלמתי שאני באמצע טסט (עד כה סביר), ובו אני צריכה לעשות רברס... על מדרגות... שנמצאות על... המיטה של ההורים שלי. פרויד כבר היה עושה ממני מטעמים. אני לא זוכרת אם בחלום עברתי או לא, אבל במציאות אני כנראה אחת האנשים היחידים בארץ שנכשלו על איטיות. אני רוצה לציין שאין לי שום טינה לטסטר, ובכלל לא התחלתי לרקוד ריקודי בטן אפריקאים כשנודע לי שהוא נכנס לכלא על לקיחת שוחד (לספקנים - הרי לכם הוכחה נחרצת לקיומו של אלוהים).

באופן מפתיע עברתי בטסט שני - אני הופתעתי, המורה שלי הופתע, וקרוב לוודאי שגם הטסטר לא חזה את זה. מאז כישורי הנהיגה שלי הלכו והשתפרו אך נעצרו בשלב כלשהו על רמה ממוצעת ומטה. מצד אחד אני לא נהגת מבריקה, מצד שני אני לא לגמרי סיכון תעבורתי (למרות מה ששושנה טוענת במרץ כבר שנים). 

הפעם הראשונה שדפקתי לאבא את האוטו הייתה באמצע דייט. ביציאה ממגרש החנייה עשיתי רברס החלטי, כשבראש שלי יש קונספציה מסויימת על העולם שמשתרע מאחורי האוטו. הקונספציה הזאת לא כללה בשום פנים ואופן עץ. 
בדקה שאחרי הבום הספקתי לעבור תהליכים פסיכולוגים מהירים:
הכחשה ("תגיד לי שזה לא היה בום")
השלמה ("זה היה בום")
תקווה ("תגיד לי שזה לא היה בום חזק")
יאוש ("זה היה בום חזק")
הזדהות ("בום") (= קול המפגש בין המצח וההגה).
לא עזרו נסיונות השכנוע, ההתחננויות ומכונת הפוליגרף - אבא עד היום מסרב להאמין לי שדרס אותי עץ.

הפעם השניה שהוכחתי את כשרוני הייתה כשנכנסתי עם האוטו של אבא לתוך אוטו של ידיד שלי, כנראה על מנת לתת משמעות חדשה של להרוג שתי ציפורים במכה אחת. אבל חוץ משני האירועים האלה אני ממש בסדר ואפילו נהגת למופת על פי שיטת הניקוד המשטרתית. מה שכן, אני מתאימה לכל הסטריאוטיפים הנשיים:
1. אני נוהגת לאט ומעצבן
2. אני לא יודעת לעשות רברסים - בסיום חנייה שלי האוטו עשוי לעמוד בזוית אקראית כלשהי שהיא יחסית למדרכה (ואנחנו מדברים על כל טווח המעלות בין 0 ל 90).
3. אני לא מבינה במכוניות - תשובה טיפוסית שלי לשאלה "איזה אוטו יש לו" תהיה בדרך כלל "לבן" (אלא אם כן הוא כחול) ומפרט טכני של מכונית מבחינתי זה איפה מפעילים את הווישרים.

היום אין לי אוטו (שושנה רוצה להוסיף: וטוב שכך), אבל פעם, כשגרתי בחיפה, היה לי את גורי. נדמה לי שהזכרתי כבר פעם את גור המכוניות שלי, אבל למען הסר ספק - גורי הוא אוטו שנקנה בשנת 87 ע"י סבתא. סבתא בוודאי שברה אחד משיאי גינס כשבתשע שנים נסעה איתו 16000 ק"מ. אחר כך האוטו עבר לאחי הגדול (בגלגול הזה עוד קראו לו בימבה), ומשם אלי. לגורי היה מנוע של מברשת שיניים חשמלית (800 סמ"ק והכל טבעי), צבע תכלת בוהק, ומימדים מיניאטורים בכל קנה מידה.

באופן כללי הייתה בינינו הסכמה שבשתיקה: אני התעלמתי מהעובדה שגורי הוא אוטו צעצוע מתפרק, וגורי התעלם מהעובדה שאני לא יודעת לנהוג. לאט לאט בנינו מערכת יחסים פורה - אני שרתי לו שירי עידוד בעליות, וגורי הוכיח לי שכשזה מגיע לענייני חניות הגודל דווקא כן קובע.

ואז, יום אחד, הקארמה של גורי התחילה להשתנות. נסעתי לים עם חברים, וברוב חוכמתי התלהבתי בקול מהעובדה שלגורי אף אחד לא ינסה לפרוץ. הרי רואים שזה אוטו של סטודנטית ענייה, אמרתי להם. אין מערכת, אין רמקולים, אין אפילו כיסוי להגה. העונש לא איחר לבוא, וכעבור שעתיים מצאנו את גורי - חבול, פרוץ ואומלל. מה שכן, זה רק חיזק את התיאורייה שלי, גם הפורצים הגיעו למסקנה המתבקשת שפשוט אין מה לגנוב.

גורי לא הספיק להתאושש מהמכה שנחתה עליו וכעבור שבוע נפרץ בשנית. הפעם השאירו בלגן בתא הכפפות אבל עדיין לא העלו שלל. אבל כעבור חודש, נחתה הטראומה השלישית על הגור האומלל. הפעם הסתבר שדווקא יש מה לגנוב מגורי. זה המקום לבקש - אם אתם מכירים מישהו עם מושבים אחוריים של סוזוקי אלטו בסלון - השליכוהו אל היאור!

כשעברתי לתל אביב לא שקלתי אפילו לשנייה להביא לכאן את גורי. ראשית, אני בספק שהוא היה עובר את עתלית. שנית, כל מחשבה על חיפוש חנייה כאן מורידה לי שנים יקרות מהחיים. גורי עמד במשך כמעט שנה בכביש שליד הבית של הוריי במוצקין, וספג כמה חבטות קלות ממכוניות חולפות (שזה כבר התעללות בגוויה). כל פעם כשהייתי באה לביקור הייתי רואה את מבטיי העלבון שלו, כמו רוצה לומר: "גם נטשת אותי, וגם כשאת כבר באה לביקור את מעדיפה את המזדה של אבא". אני החזרתי לו מבט מלטף של "סדר עדיפויות, מותק, לאבא יש רדיו דיסק באוטו".

ואז יום אחד, גורי נעלם באופן מסתורי.אבא אמר שמכרו אותו.

ואפילו לא הספקתי להגיד לו שאני אוהבת אותו... 

אוטו - מגזין שטח

מכמונות מהירות בשטח

אור ירוק - העמותה לשינוי תרבות הנהיגה בישראל

23.1

תיקון קטן (שלא תגידו שיש לי פאקים באמינות...)

אחי אסף מבקש לציין שסבתא נהגה עם גורי רק 8000 ק"מ בתשע שנים ובטח לא 16000 (ואני כבר חשבתי שמספרים אני זוכרת....). עשיתי בשבילכם את החישוב - זה קצת פחות מ2.5 ק"מ ליום.